היה זה יום לחוץ מאוד עבור תום.
אחרי שהתייבש שעה בבנק, הוא מיהר לכיוון הקניון ועוד אחר כך
הוא צריך לעבוד עד 2 בלילה.
איך שהוא שנא את משמרות הערב הללו.
הוא שם את אוזניות הנגן, עטה פרצוף רציני והלך במהירות לכיוון
תחנת האוטובוס.
בעודו בוחן את מספר האוטובוס שזה עתה עצר בתחנה, הוא הבחין
באחת שהבחינה בו בחיוך. בדרך כלל הוא נרתע מחיוכים המגיעים
מאנשים לא מוכרים, לרוב פירש אותם כסוג של התנשאות. אבל תום,
כמו תום, שינה את דעתו ברגע שהחיוך הגיע מפניה הרכות של אחת בת
גילו, שכן נזכר הוא בחיוכה של זו שפעם הייתה שלו תוך כדי שהוא
היה שלה, ובעצם אי אפשר לדעת היכן תפתיע אותו התפרצותה של
האהבה, ובעצם גם את הקודמת הכיר במקרה ולא ניכר בה כל סימן
מיוחד לאושר העתידי מעצם המחשבה על שמה.
לפתע היום נראה קצת פחות לחוץ, ולא שהחמימות הרגעית הזו תוכל
לבטל את זמן ההמתנה בתחנה או להעביר בשבילו את המשמרת, אלא
שכוחה הוא בהרגשה ובציפייה, ולך תדע אם לא תימצא לפתע זו אשר
חיפש - באוטובוס, או בעבודה, או ברחוב, וברגע שתימצא, הרי לא
יהיה עוד זכר לתקופה שעברה, כשליבו נשמר בהקפאה.
כי כל עוד יש חיים יש תקווה.  
לבסוף הוא הגיע לקניון ונכנס לחנות הבגדים שהייתה חצי מלאה.
סורק בשלווה את מדפי הבגדים, הוא חיפש אחר חולצה אלגנטית עבור
האירוע הזה שהוא צריך להגיע אליו ביום שישי. אחת המוכרות
הצעירות קפצה עליו עם אנרגיות שהיו אמורות לעייף אותה מזמן.
היא הציעה לו עזרה בבחירת החולצה. ייתכן שבפעמים אחרות הוא היה
מסרב, ורואה את התנהגותה כמעושה. כעת הוא פשוט רצה שבאמת
תחייך. רצה להטעין עצמו בעוד מן האנרגיות של הבוקר. הוא קיבל
את הצעתה בחיוך משועשע ונתן לה להוביל אותו לעבר המדפים
השונים.

היה זה הלקוח המיליון ומי יודע כמה של מירי והחיוך הכואב הזה
עוד לא סר מפניה. היום עוד לא הסתיים.
אין דרך אחרת להתעסק עם הלקוחות המציקים הללו, כך ידעה. כשאת
אמורה "לשרת" גברים בעבודה את צריכה לתפוס אותם בעזרת כל מה
שיש לך. בעיקר - הניסיון שיש לך עם גברים בתחומים אחרים.
אם הוא נראה ילדותי ומתלהב מכל בחורה שמחייכת אליו, את צריכה
להיות הדמות המתחנפת.    אם הוא בוגר ונראה כבעל בת זוג, את
צריכה להיות המראה שתשקף אליו אותה, אוהבת את הבגד. אם הוא
ביישן - היי אימהית. אם הוא מוחצן - היי ביישנית. ואם אפאטי
ולא מגיב - לספוג בשקט ובטח שלא להראות את מה שאת באמת חושבת.
להמשיך לחייך ולקפץ במהירות ממדף למדף, עד שגוש הקרח ימצא משהו
שהוא רוצה. משם - ללקוח הבא.
הלקוח הזה היה קשה לסיווג והגדרה. הוא היה נחמד, אבל לא נחמד
מדי. הוא לא ניסה לפרש את מעשיה כהתעניינות מינית. הוא לא זרק
הערות מתחכמות או התעניין בחבר שיש לה או אין לה. גילו לא ניכר
ממעשיו. גם לא מצבו הזוגי. הוא לא היה הלקוח שתמיד צודק ולא זה
שמצפה שתהפוך את כל המדפים. הוא גם לא שתק כמו דג קפוא והקפיד
לזרוק מידי פעם משפט או שניים, נעימים וקלילים, כאילו נועץ
באחותו או משהו כזה.
עכשיו נמצאו סיבות למתח - למה לא התאים לאף קטגוריה בראשה? איך
תדע איך להתייחס?  בינתיים החליטה להתאים קצת את זוויות גופה.
להעביר עליו מידי פעם את מבטה. מנסה להבחין מה יאמר גופו. מה
יאמרו עיניו.
היה יכול להיות כיף להמשיך ולהעביר איתו את השעה האחרונה עד
תומה. בלי לתכנן טקטיקות ולדחוף את עצמה אל הקצה. היא ידעה שזה
לא ימשך לזמן רב. בסוף הם תמיד מראים את הכוונות הסמויות, אם
במשפט ואם במבט.  
"את החולצה הזו הבאתי לחבר שלי. יושבת עליו צמוד - סוף הדרך."
אמרה בשביל לבחון את תגובתו. מצפה לראות אות של תסכול או
התחכמות על פניו. ארשת פניו הנחמדה והקלילה לא השתנתה. הוא
ביקש שתבדוק אם יש אותה בצבעים נוספים. לאחר מכן לקח את השתיים
שבחר לקופה ושילם. הוא הודה לה בחביבות לפני האחראית והמשיך
בדרכו, עדיין אפוף בויברציות הלא מוסברות הללו.
בכל יום אחר מירי הייתה פוטרת אותו בגיחוך או זלזול, אבל עד
לרגע זה היום הזה היה עבורה כמו לטבוע באיטיות בתוך ים של
לקוחות מציקים וגסים שהתיזו עליה רעש וחדות. הרגשה זו התפוגגה
במהרה במהלך עשרים הדקות האחרונות. כאילו ברגע אחד של שינוי.
הקוטביות הבולטת הזו גרמה למירי לעשות משהו שלא עשתה זה זמן
רב, או ליתר דיוק מזה שלושה בני זוג - להתבונן פנימה ולבדוק מה
נשמע. הדבר הבולט ביותר היו השיחים קוצניים אשר מילאו את פנים
לבה. כמעט ויכלה להרגיש ברשרוש צמיחתם. לכן המשיכה להביט
ולבסוף הבחינה בניצן פרח רך אשר נחבא מתחת לאפה. ממתין לתשומת
לב, קצת חום ומים, בטרם יפריח את השממה.
היא ידעה, למרות שלא תודה בכך לאף אדם, שמצויים בה מראש הצדדים
הרכים, היפים.
למה היא מפחיתה בערכם? למה היא לא מטפחת את הצד הטוב והמאיר?
הרי עשתה כבר דברים קשים יותר בחייה. זיכרון קלוש של הרגשה החל
להזין את הניצן.
היו אלו רגעי הבכורה של גלגול חדש. חמימות שכזו באזור מרכז
החזה. כמו פעם.
מאושרת ומלאת מרץ מהויברציה החדשה, היא סיימה את המשמרת
בקלילות והלכה בזריזות אל תחנת האוטובוס לפני שתיאלץ להתייבש
לפחות חצי שעה עד  לאוטובוס הבא. בעוד היא מגיעה לתחנה היא
יכלה לראות אותו מרחוק, דוהר בשעטה. האם היה זה האוטובוס שלה?
זאת לא יכלה לדעת.
"ראית במקרה אם קו 19 עבר?" שאלה את הבחור שישב בתחנה. הוא
הביט בה לכמה רגעים וענה "אל תדאגי, אני כאן כבר עשר דקות ולא
ראיתי אותו". היא התיישבה לידו ויכלה להרגיש שהוא מאוד מתוח
בקרבתה. "הטיפוס הילדותי המתרגש", החל סיווג אוטומטי בראשה
למיין ולהכתיב. בטרם נבואתו יכלה להגשים עצמה, היא החלה לשוחח
עם הבחור שלצידה.

אדם לא ידע איך מדברים עם בחורה.
אף אחד לא ציפה ממנו שידע. בכיתה ט' הציבו אותו להיות אחד
השקטים בכיתתו בתיכון וכך צריך להיות עד י"ב. הוא ידע שיש בו
את זה אבל היה נרתע מתשומת הלב הרבה כשכולם, כך ידע, יסתכלו
עליו כאשר יראה את צבעיו הפנימיים. זהו כלל ידוע שהיוצא דופן
הוא זה שאליו מסבים את תשומת הלב. אז בדיוק כמו החוק הזה של
ניוטון - הוא התחיל בתנועה ולכן הרגיש מחויב להמשיך בה.
מתי כבר יחשוף לעולם את החוש הדרמטי אותו הוא זכר מימים ימימה
כאשר היה ילד שקינא בשחקנים. לא בכושר המשחק שלהם הוא קינא אלא
בכך שמי שצופה בהם, נותן להם לרוב את הפידבק בצורה אוטומטית.
הפידבק שהם אכן הדמות אותה הם משחקים. כוח רב לאמינותם.      
  הוא היה בטוח שאם גם הוא היה מקבל פידבק כזה, הוא היה יכול
להיות כל מה שרצה להיות.    בסופו של דבר היה זה מפסיק להיות
משחק.
נניח שהוא היה מתעורר בוקר אחד במציאות אחרת, ובמציאות זו כולם
חושבים שהוא מלך צרפת. ונניח שבמקום להיכנס לפאניקה הוא היה
זורם עם המשחק הזה. הוא היה תופס את הדמות הזו שהיא מלך צרפת
מבפנים - מתנהג בהתאם לאיך שהוא חושב שמלך צרפת אמור לדבר
ולהתנהג. נניח שככל שהיה מתנהג כמו מלך צרפת, כולם היו רק
מגבירים את יחסם אליו ומגדילים את אמינות הדמות הזו בפניו. הרי
שבטרם יספיק להגיד "לואי ה-14", הוא כבר יהפוך להיות מלך צרפת
בכל תפיסתו  וזה כבר לא יהיה משחק אלא משהו טבעי שבא מבפנים.
משהו שממשיך להתפתח הלאה בצורה טבעית וחופשייה.
כעת בתחנה, סט מיוחד של נסיבות ניגלה לפניו. בחורה חמודה החלה
לדבר אליו בטבעיות ולא התייחסה אליו כאל השקט הזה, שלא אמור
להתבלט יותר מדי בפניה. הוא החליט לשחרר לחופשי את מי שהוא ידע
שהוא באמת. האדם הבטוח, הנינוח והידידותי שקרן מתוך מהותו. לא
להביט יותר לאחור.
לא שהם דיברו על דברים מהותיים ברומו של עולם, ולא שהוא ניסה
להתחיל איתה כמו שאינסטינקטים בתוכו דרשו בטענות צודקות.
אלא דיברו הם על איך זה מייאש לחכות בתחנת האוטובוס, וכמה זה
מעצבן שצריך לרדוף אחרי אוטובוס שכבר התחיל לנסוע מהתחנה, ואיך
זה שלפעמים יש כוח לרוץ אחריו ופעמים אחרות אתה לא רוצה שאחרים
יראו אותך מפספס אותו בעודך רץ ומתנשם, ושבעצם החישוב האמיתי
הוא לא עד כמה אתה צריך להיות עליו, אלא האם נראה לך שביכולתך
לתפוס אותו או לא, והאם יש אנשים בסביבה שחשוב לך או לא חשוב
לך שיראו אותך נכשל ומתוסכל.
קראו לה מירי והיא חייכה אליו בריח פרחים רעננים, רגע לפני
שעלתה על האוטובוס ואמרה לו להתראות. אחת דומה לזו תהיה חברה
שלי - כך החליט, וזה האדם שאמשיך מעתה להיות. הרבה לפני
הפידבקים מהסביבה.
כמו שקרא פעם על משורר רוסי אותו לא הכיר. את שתי המילים הללו
יזכור לעולם, שכן הבהבו הן בתוכו ברגע בו קרא אותן - "רוצה
ויהיה".
השינויים המהותיים מתחילים בצורה סמויה מעיני כל. כשהם יוצאים
החוצה נדמה שהם היו שם כל הזמן.
לכן החליט להפסיק לחפש הוכחות חותכות ולהמשיך ללכת בדרך אחת
שהוא מרגיש שלם איתה.
בלילה נרדם. מכורבל בתנוחה תינוקית חמימה. מרגיש את אותו
אבטיפוס של זו מתחנת האוטובוס.
בבוקר קם מלא מרץ ואנרגיה ולאחר שהתארגן שם על עצמו את הילקוט
והלך אל עבר התחנה. שם עמד וחיכה שיובילו אותו אל בית הספר.
גלים של אנרגיה ומרץ היכו בו בעוצמה מטלטלת.
הוא לא יכל שלא לחייך. גם ללא סיבה מוחשית זמינה. בחורה שהייתה
קצת מבוגרת ממנו הביטה בו מספר רגעים. לאחר מכן חייכה בחזרה
ועלתה על האוטובוס שעצר בתחנה.