חצות ים
יצרים מתפקעים מקליפתם
ריח אדמה מתוק ניתק
כמו סם

בלוז עפעפייך נוצק
לשון דרקונית מלחכת חי
בשפתייך מונחת אליי
נערמת קמוצה
לבי מפרפר ממבטך הנעצם
(ביניהם מתרחבות שפתייך לחיוך בוטח דק ומנומנם)
כמה אדם יש במבט .כשהוא מת פוקע געגוע לעולם.
אני מוסיף כיווץ לשמיכה
כל התכווצות היא חניקה, פקיעה
היא תנוחה,
מחשבה
לובשת לבן
דואה
מטה
אט
כ
פתית
שלג
בכדור בדולח

דומם

(אני ער) מרוקן
לילות שלא נרדמתי, מהתרגשות
מעצבנות, אולי
ממוות
מגעגוע,
מאהבה.