"באי שלנו," כך היא אמרה, "יהיו חופים יפהפיים, עם חול לבן
טהור לגמרי; אבל לא ממש אבקתי, לא כזה שנכנס לכל מקום ומעצבן
אותך. חול, מה שקוראים, זך. חופי זהב. עם צדפים בכל הצבעים
והגדלים, ובצורות אקזוטיות, ויהיה אפשר להעביר ימים שלמים
במסעות איסוף צדפים, ואחר כך לעשות מהם כל מיני יצירות אמנות.
מחרוזות, או קישוטי קיר, וכל מיני כאלה."

הוא הקשיב לה בחצי אוזן. המדים שלו היו זרוקים על הרצפה כל
הלילה, והוא הרים אותם וחבט מהם את האבק. נכון שסתם מדי ב',
אבל בכל זאת, טיפה צורה שתהיה לו כשהוא חוזר.
היא התמתחה על המיטה בעיניים עצומות, רגליה שלובות בשמיכה.
קרני אור ראשונות של בוקר הסתננו מבעד לחלון והשתלבו בשיער
הארוך שלה, הפזור על הסדין הלבן. יפהפייה כמו נימפה. היא מלמלה
משהו על צדפים, נערת-האיים היפהפייה שלו.

"ושוניות כחולות."
"אה?"
"שוניות. כאלה עם אלמוגים," היא המשיכה, "ולגונות כחולות. נוכל
לצלול שם, לאסוף פנינים."
"לדלות." תיקן.
היא פקחה את עיניה.
"לדלות. פנינים דולים," הוא הסביר, "כמו שזיתים מוסקים, ותמרים
גודדים, ושקמים בולסים - אז פנינים דולים."
היא צחקה. צחוק נפלא היה לה, חופשי ומשוחרר. אנשים רגילים לא
צוחקים ככה, כמוה, הוא הרהר. כאילו בכוונתה לצחוק לנצח. אנשים
רגילים צוחקים צחוק זמני, צחוק שיודע מראש שעליו להיפסק עוד
כמה שניות או דקות או אפילו שעות במקרה הטוב. הצחוק שלה לא ידע
על מר גורלו, ולכן היה מאושר עד הרגע האחרון, כמו נידון הניצב
בעיניים קשורות לפני כיתת היורים.
"לדלות, לשלות, מה שיתחשק לך", צחקה, "כל היום, עד השקיעה. וגם
בלילה, כשיש ירח מעל הלגונה."
"לדולי פנינים יש תוחלת חיים של ארבעים שנה", הוא אמר, מושך
עליו את חולצת המדים ומתחיל לרכוס אותה. "הריאות שלהם נהרסות.
הלחץ של המים הורג אותם."
היא לא שמעה אותו. משב של רוח בוקר שנשב דרך החלון שיחק עם
שיערה המוטל על הכרית.

אני צריך ליצור קשר עם החמ"ל עוד בדרך, לפני שאני מגיע לבסיס,
הרהר. להתעדכן כמה שיותר מוקדם אם לא קרה משהו רציני בזמן שלא
הייתי. אי אפשר לסמוך על הסמב"ציות שם שיעדכנו אותי בזמן אמת.
ממילא אני עומד לאחר לישיבת מטה-מ"פים, וזה לא נעים להתעדכן
בלחץ.

"ובערב יהיה אפשר לשבת על החוף," היא המשיכה, "להדליק מדורות
אולי, וליהנות מהשקיעה, ואחר כך מרוח-ים מלטפת של ערב. לנסות
לראות להקות של דולפינים, או דגים מעופפים, או מה-שלא-יהיה סוג
הדגים שנפוץ באי שלנו. רק אנחנו שנינו, או לפעמים אנחנו וכל
שאר החבר'ה שלנו שיהיו לנו שם, באי שלנו. ואל תדאג," היא חייכה
בעיניים עצומות, "לפעמים גם רק אתה לבד, כי אני יודעת שאתה
צריך להיות לבד לפעמים."

"זה לא יעבוד", אמר פתאום. הוא לא בדיוק התכוון להגיד את זה,
אבל זה נפלט לו משום שהרגל עשתה לו את המוות. עוד לא החלימה
לגמרי מהניתוח, והיא כאבה לו בכל פעם שהוא קשר את השרוכים, אז
הוא דיבר בהיסח הדעת.
היא פקחה עיניים לרגע. שלחה יד וליטפה את הגב שלו, מעבירה
אצבעותיה על בד הכותנה הירוק והגס של החולצה.
"למה לא?"
"יימאס לי בסוף לשכב על החוף סתם ככה." הוא שרך את הנעל השנייה
בשיניים חשוקות.
היא צחקה עוד פעם. "אל תדאג בקשר לזה", אמרה, "לא נבזבז את כל
הימים שלנו סתם בשכיבה על החוף. למרות שאני חושבת שזה בדיוק מה
שאתה צריך עכשיו, ואולי זה אפילו ימצא חן בעיניך."
"אז מה נעשה?" הוא שאל.
"פעם בכמה זמן נארוז לנו תיק עם צידה לדרך, ונצא למסע-חקר
בפנים היבשת," אמרה. היא התיישבה וחיבקה אותו מאחור, נשענת על
הגב שלו. "לאורך הנהר. יהיה לנו מפל מים, לפחות אחד, בגובה של
עשרים מטר לפחות. נפלס לנו את דרכנו בג'ונגל כמו חוקרי ארצות.
ובכל פעם נמצא שם משהו חדש. פרחים אקזוטיים, וילידים, ובעלי
חיים שלא רואים אפילו בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק."

"והם לא יתנגדו?" הוא שאל. סיים לשרוך את הנעליים וניסה להיזכר
איפה זרק אתמול את המפתחות של הג'יפ. יש יום טיפול עוד מעט,
נזכר במעומעם. הברקסים הולכים להיגמר.
"מי יתנגד?" היא שאלה.
"הילידים, לזה שאנחנו חיים באי שלהם."
"למה שהם יתנגדו," שאלה בקול מנומנם, "אנחנו לא נגזול מהם
כלום, לא נעשה מהם עבדים, לא ננסה להמיר את הדת שלהם. לא שום
דבר כזה. הם יאהבו אותנו. הם יכינו לנו מחרוזות פרחים ויארחו
אותנו לטקסים שלהם."

סיים לעלות על מדים וקם מהמיטה. היא נשכבה והתמתחה שוב בעיניים
עצומות.
"או שאולי נצא לטפס על הר הגעש", המשיכה לפנטז.
"הר געש?"
"כן, כן, גם הר געש כבוי יהיה באי שלנו. עם פסגה מצוקית,
ונשרים שיחוגו עליו למעלה. והטיפוס עליו יהיה מאתגר, אבל לא
מסוכן מדי. אפשר יהיה לראות ממנו רחוק, רחוק, את כל הים
והספינות שמתקרבות, ואת הזריחה, את הג'ונגלים, את כל האי
שלנו."
"הרי געש רדומים, זה הטבע שלהם להתעורר," הוא אמר.
"אבל שלנו לא יתעורר", אמרה בביטחון.

אני חייב לתפוס שיחה עם הקמב"ץ, דבר ראשון איך שאני מגיע, הוא
נזכר פתאום. זה לא יכול להימשך ככה, נהלי הדיווח הבלתי אפשריים
האלה. הם קושרים לפלוגות את הידיים לחלוטין. אני אכתוב למח"ט
איזה מזכר על זה, הוא החליט, מתישהו בימים הקרובים. שיאשימו
אותי אחר כך בעקיפת סמכות כמה שבא להם, הגיע הזמן לעשות עם זה
משהו. בעצם, מה פתאום מזכר, הרי אני והמח"ט מכירים מזמן, יש לי
דיבור איתו. הוא יבין על מה אני מדבר.

"ובקיץ יהיה חם," היא המשיכה לחלום בעיניים סגורות, "אבל לא חם
מדי. לא חמסין. אולי פעם-פעמיים בשנה, כי חייבים. ובחורף יהיה
קר, שאפשר יהיה להריח ריח של אחרי גשם, ולשבת בבית מול האש
ולקרוא ספרים. גם יירד שלג כמה ימים בשנה. אולי אפילו איזו
סופת רוח, טורנדו או ציקלון או מה-שלא-קוראים למה שמתרחש
באיזור של האי שלנו. לא משהו מסוכן מדי, חס וחלילה, רק סופה
ייצוגית. פעם-פעמיים בשנה, כי חייבים."

הוא חשב על סופות הרוח כשניגש בחזרה למיטה והתיישב לידה.
שתיים-שלוש דקות להגיד שלום, לא יותר. הוא חייב לזוז, וכשהוא
חייב אז הוא חייב.
"אוקיי," חייך, "אז התפקיד שלך יהיה לתכנן את האי שלנו, כי את
עושה את זה הכי טוב. ואני, התפקיד שלי יהיה לתכנן איך לשמור
ולהגן על כל זה, כי זה מה שאני עושה הכי טוב. אוקיי?"
היא צחקה, צחוק טבעי ומשוחרר מכל מאמץ שאין בכוונתו לומר נואש
לעולם.
"מה פתאום," צחקה, "באי שלנו לא יהיו חיילים."