רימונים.
השמש העבירה קרניים מלטפות של אחר הצהריים בין סורגי המרפסת של
קומה 5, חודרת באצבעות דקיקות תחת הדלת ואל תוך הסלון החשוך.
שירה התעוררה בבהלה משנת הצהריים החטופה שלה.
היא לא הצליחה לראות את השעון ממקומה על הספה אבל הבינה שישנה
יותר מידי לפי חצי החשיכה שעטפה אותה. כשנרדמה, עוד היה הסלון
הקטן שטוף בשמש. עכשיו, כיסו עלי הפילדנדרום הגדול את החלון
הפונה אל המרפסת. והפכו את אחר הצהריים לערב כמעט. רק לאחר
שקפצה בבהלה מהספה, נזכרה פתאום שהדירה ריקה. אין עדים. אף אחד
לא יודע שישנה יותר מידי ואף אחד לא יראה בזה עצלנות או בזבוז
זמן. שירה דשדשה בנעלי הבית הוורודות שלה אל חדר האמבטיה. היא
הביטה בפניה.  דוגמת אריג הספה הגס צוייר באדום על לחייה
הימנית. היא קרבה אל המראה כדי לבחון מקרוב נקודה שהייתה חשודה
לה כפצעון שמבקש לפרוץ החוצה. אחר כך, הצמידה את מצחה אל
הזכוכית הקרה ופקחה עיניים אל תוך עיניה עד שנראו לה עיניים
זרות.  משונות. שירה קרבה את שפתיה אל השפתיים האחרות, שמולה
ונישקה אותן. היא הביטה במהירות לצדדים, שטפה את פניה וטבלה
אותן עמוק לתוך המגבת. היא פתחה את הארונית הקטנה שלצד המראה
והביטה בקרמים שלה שעמדו מרווחים ונינוחים על שני המדפים
הקטנים, שמחים על המדף הנוסף שהתפנה עבורם. היא שלפה כדור גדול
של צמר גפן והחלה לנקות את פניה בתנועות ארוכות ומרוכזות.
כשיצאה אל הסלון, הבחינה  שאפילו באור העדין הזה, עוד אפשר היה
לראות את ברק עלי הפילדנדרום. מי לעזאזל מבריק עלים של צמחים?
"את לא יודעת כמה זה חשוב" היה אומר לה, ממלא קערית בחלב מהול
במים, "כל הבית נראה נקי יותר ואף אחד לא יכול לשים את האצבע
למה... זה מן סוד כזה. חכי תראי." אז היה מנגב בצמר גפן את
העלים הגדולים, מקפיד לאסוף את הטיפות הנושרות אל תוך נייר
סופג. מייבש בתפיחות קלות את העלים...
כבר עבר שבוע והבית עדיין החזיק את הניקיון והסדר שעוד הספיק
להשליט בו לפני שעזב סופית. היא לחצה על מתג הקומקום החשמלי
והציתה לעצמה סיגריה עוד לפני שמזגה את הקפה. מודעת לעובדה
שהיא מעשנת בתוך הבית.... העשן מילא אותה, יצא ממנה והסתלסל
מעליה מעניק לה תחושה של חופש.
היא התיישבה אל השולחן הקטן והביטה בסלסלת הפרות שעמדה במרכזו.
סלסלה מלאה ברימונים. אתמול, כשסיימה את קניותיה אצל חיים,
וכבר עמדה לצאת, ראתה אותם מונחים בארגז מוארך ושטוח ליד דלת
החנות. הוא שנא רימונים. אמר שהגרעינים נתקעים לו בין השיניים
ומשאירים לו טעם לא טוב בפה. היא הניחה את השקיות מידיה ובחרה
ארבעה רימונים גדולים במיוחד. אין פרי טוב מזה להתחיל בו את
השנה החדשה חשבה לעצמה. עכשיו, נטלה קערה ואת הסכין הלבנה,
החדה, זו שאסור למרוח איתה אלא רק לחתוך ומאד בזהירות...
והניחה אותה על ראשו המכותר של הרימון. באיבכה אחת, פילחה אותו
לשניים. תוכו האדום סינוור אותה לרגע. היא חפנה את אחד החצאים
המתנדנדים עדיין מעצמת המכה, בכף ידה. לא יכלה להתאפק וצבטה
גרעין אחד החוצה. רק כדי דעת עם בחרה רימון ראוי... הוא היה
ראוי. היא הניחה את אגודליה משני צידי הרימון ולחצה כך שהרימון
נכנע לה והבליט כלפיה את ביטנו האדומה והמלאה. מפשק את גרעיניו
לקראתה כדי שתסלק באצבעותיה הזריזות את הגרעינים האדומים מתוך
העור הצהבהב. היא החלה לקטוף גרגר אחרי גרגר, שולפת אותם מביתם
ומפילה אותם אל תוך הקערה. מיץ ורדרד ודביק החל מטפטף לאורך
אצבעותיה מצטבר סביב טבעותיה וממשיך אל תוך השקעים שבכפות
ידיה. היא הניחה לנוזל לטפטף הלאה ולהצטבר בכתמים לחים על
השולחן סביב מרפקיה. לבסוף זנחה את מלאכת הליקוט והחלה לאסוף
את הגרעינים הנותרים, ישירות אל תוך פיה. קוטפת אותם בשיניה,
מחלצת אותם בלשונה, מניחה לטעמם להתפשט בפיה ולענגה במתיקותם
המרירה. " ירבו זכויותינו כרימונים" חשבה לעצמה.  נזכרת פתאום
בכוס הקפה שלה המתקררת על השיש.
היא ניגשה לשטוף את ידיה, את השולחן תנקה מאוחר יותר. לקחה את
הקפה ביד אחת, את הטלפון הנייד שלה בשניה, והתיישבה על המרפסת
הקטנה הצופה אל הרחוב. היא לחצה על הספרה 2, החיוג המקוצר אל
אחיה. איתי מותק, אמרה לו, אני צריכה שתקפוץ אלי ברגע שיהיה לך
זמן. אני תורמת לך את הפילדנדרום שלי. הוא גדול מידי. חונק לי
את האוויר בסלון.