נפגשנו בהתרמת דם בת"א.

אני לבשתי מכנסי דוקרס והיא מיני של דונה קארן. כשמילאנו את
הטפסים שלחה אלי חיוך.
אני בדקתי את התאומים שלה.

היא  עברה לכיסא לבדיקת המוגלובין ואני לכסא התורמים. היא
זעה בהתרגשות כשהכניסו לי את המחט לווריד אני חייכתי ואמרתי זה
שום כלום.
הגיע תורה לתרום והיא התיישבה לשמאלי. הניחה ישבנה האגסי ואת
רגליה, הנעולות בסנדלוני עקב אלגנטיים, בעדינות ,על  הכיסא
המשופע בעל צורת האומגה. וחיכתה.
איזה גודל אמרה וחייכה.
אני תורם מנה משולשת הפעם, אמרתי.
אני מבינה שזו לא הפעם הראשונה, מה.
שלישית , לא כולל צבא, ציינתי ממקום שוכבי, כשהשקית הגדולה
מתמלאת לה בקצב קצת יותר מהיר משזכרתי.
אולי בגלל ההתרגשות.

זה כואב? זו הפעם הראשונה שלי.
דקירה קטנה וזהו , עניתי. אבל מה לא עושים בשביל אותם
התאומים.

איך היה לך, שאלתי.
לא הפסיק לזרום לי. ראית.
גם לי.
אולי זה בגלל...

וככה זה נמשך שבועיים.

וכמו שפילברג ההוליוודי , שהודה באוסקר לששת המיליונים, מצאתי
עצמי מודה לטייסי הקמיקזה הערבים שנכנסו בוורלד טרייד סנטר.
איפה היינו בלעדיהם, שאלתי את עצמי.

אללה הוא אכבר.


                          13.9.2001