הריצה האינסופית שלנו אחרי כלום. דיכאון לאומי לפני החזרה
לשגרה הנוראה.

אני רצה, אני רצה כאילו אין מחר.
אני רצה אך הנשיפות שלי לא הופכות להיות כבדות או מואצות
יותר.
הריצה שלי היא דמיונית, ריצה של אלופים שכבר יודעים שיומם
יגיע.
לעתים אני מרגישה שמשהו סוחב אותי אחורה, והריצה לא כתמיד.
אני כבר לא קלילה כפעם, והאמת המרה מכה בי בגב החשוף של
השיגרה.

כל חיי ניסיתי לרצות את כולם, הילדה הטובה של העולם הזה.
ומרוב שניסיתי ורציתי - נשבתי במעגל האינסופי של הרצון להיות
הכי הכי הכי.
אבל מה זה בעצם להיות הכי? הרי אני תמיד אהיה הכי בשבילי ולא
בשביל אף אחד אחר.
הריצה שלי סביב עצמי וסביב המטרות החיצוניות, שאפילו לא
מעניינות אותי, הפכו להיות מטרידות.
למה השגרה שלי היא ריצה, והשקט הוא הנופש?
למה הריצה שלי היא רק דרך להגיע לסוף?
אני יודעת שבכל פעם תהיה לי ריצה אחרת, משונה, קשה, קלה
ועמוקה.
אך אקווה שהיא תהיה לא רק לשם המטרה אלא גם כדי ליהנות מהדרך
שמלווה את הנוף שהוא בעצם כל חיי.