"קדימה, צריך לעזור להם", אומר לי נתן ויוצא בסערה מג'יפ
הסופה.
"אבל התרגיל נגמר", אני צועק לו מבעד לחלון ומספיק לראות את
גבו המתרחק. בדיוק חזרנו מתרגיל לפני מבצע חשוב. אני מציץ שוב
מבעד לחלון הסופה, פותח אותו למחצה. רוח קרה של חודש ינואר
נכנסת במהירות לג'יפ המחומם. מבחוץ אני מופתע לראות מראה שלא
צפיתי. כ-20 מחיילי הפלוגה נמצאים שם על הדיונה, עסוקים בהרמת
קרשים מהרצפה.
"למה הם לוקחים את כל הקרשים האלו?" שואל אותי דני, החייל
שלי.
"אל תשאל שאלות, פשוט בוא החוצה לעזור להם", אני עונה
בסמכותיות של מפקד וכאילו עונה אני לעצמי תוך ניסיון שכנוע
נואש לעזוב את הג'יפ החם ולצאת לבדוק מה מתרחש שם בחוץ.
אני פותח את הדלת ומוצא את דני עומד לידי בפנים קפואות. הוא
כבר הבין את המתרחש.
אני ודני ממהרים לעבר הדיונה, אל חברינו בפלוגה. "מישהו צריך
עזרה?" אני שואל את עשרות חברי החולפים על פני, יחד עם קרשים
על כתפיהם. אף אחד לא עונה לי, כולם נראים שקועים בעצמם, פניהם
קפואות, כאילו לרגע זה התכוננו זמן רב ומשהגיע הם נשארו
מופתעים.
"מסייעת!" צועק המג"ד, "יש לכם בדיוק 10 דקות לקחת מפה את כל
מה שיש ולהעלות על המשאית!" זו הפעם הראשונה שראיתי את המג"ד
שלי כך.

"קדימה, בוא נעזור להם, יש לנו רק 10 דקות", אני אומר לדני
ורואה על פניו את הרצון לעזור לחבריו. "נתן, מה זה הסיפור הזה?
חשבתי שנגמר התרגיל", אני שואל את נתן הקמב"ץ תוך שאני עוזר לו
להרים את אחד הקרשים הכבדים, אלו עם המסמרים.
נתן מסתכל עלי בצורה משונה, ואז שמעתי צרחה מאחורי שהסבירה לי
הכל.

"תסרבו! אתם לא חייבים להסכים לזה!" צועקת ילדה בת 12 שרצה על
הכביש.
"זה בית כנסת! איך אתם לא מתביישים?" שואל בחור דתי כבן 16 את
המג"ד.
פתאום אני שם לב שקבוצה של כ-80 אנשים מגיעים אלינו בריצה
מהישוב הסמוך. השעה 2 בלילה ועל חלקם אפשר להבחין כי רק עתה
הוזעקו במהירות משנת הלילה שלהם.
"תסרבו פקודה! אל תעשו כל מה שאומרים לכם", צווחים עלינו נערים
תוך שהם רצים אלינו ועולים על הדיונה.
אני לוקח במהירות את אחד הקרשים ורץ אל המשאית. כמו טירון
שמפחד מהסמל, נזכר אני כי נותרו לי רק עוד שמונה דקות. אך הפעם
אני לא אקבל הארכה בזמן.
פתאום אני מרגיש כי הקרש הופך כבד יותר ויותר עד שאני נופל
תחתיו. "תעזוב את זה!" מייבב לעברי ילד קטן כבן 10.
אני קם מייד ומנסה שוב לקחת את הקרש אך הילד אוחז אותו בחוזקה
מצדו השני. "תעזוב את זה, זה אני בניתי!" הוא חוזר ואומר. אך
אני מסרב בתוקף. עוד מילדות הייתי אלוף במשיכת חבל, וכך התחיל
משחק המשיכות ביני לילד, כאשר ידי על העליונה והילד כאילו נגרר
אחריי, אוחז בקרש.
אך רגעים ספורים לאחר שירדתי מהדיונה הצטרפו עוד שני ילדים
וקפצו גם הם על הקרש.
זו הרגשה משונה, הילדים נאבקו בקרש בכל כוחם אך לא הביטו בי אף
לא פעם אחת. ניתן היה לחשוב שהם מתביישים במעשיהם.
ואז היה כבר קשה מדי אז עזבתי את הקרש. "אנחנו לא נוותר!" צעקו
הילדים תוך שהם מניפים את הקרש ורצים אתו אל הדיונה, אל
חורבותיו של המבנה.

בעודי מתנשף הבטתי סביבי והמראה היה משונה ביותר. כמו מחנה קיץ
שבו יש יום ספורט בין שתי קבוצות.
קבוצה אחת לובשת מדים ירוקים, מנסה להרים קרשים ולהביאם אל
המשאית שחונה על הכביש, בעוד קבוצה שנייה, המורכבת ברובה מבני
נוער, מנסה להתנפל על אותם הקרשים ולהחזירם למקומם על הדיונה.
באחד המקומות אף הבחנתי בקבוצה של ארבעה נערים החובקים קרש
ומולם ניצבים שני חיילים עייפים המנסים ללא הועיל להזיזם ולקחת
את הקרש.
"זה שלנו, למה אתם עושים את זה?" שואל אותי נחום, המבוגר
היחידי שראיתי באזור.
"זה לא תלוי בי. אני ממלא הוראות בדיוק כפי שאתה עשית בצבא",
אני מסנן לעברו בכדי לפטור עצמי מוויכוח אידאולוגי.
"את זה לעולם לא הייתי מבצע", עונה לי נחום.
"אם כך, טוב שאתה לא בצבא", אני עונה ורואה לפתע כי מתוך 80
האנשים שהיו בתחילה יש כעת קרוב ל-200.

והנה אני משתתף בפינוי. אמנם לא ממש פינוי, יותר הזזה. הזזה של
צריף קטן. אבל יש פה את הכל. חיילים הנאלצים לבצע דברים נגד
רצונם, מתנחלים זועמים, בני נוער אידאולוגים שמקריבים עצמם על
כל קרש בלהיטות, מבנה הרוס אחד ואפילו אפשר היה לקלוט איזו
אמריקאית קשישה שמסריטה הכל במצלמת הווידאו שלה.

ואני חושב רק על דבר אחד - מה עם התרגיל? חשבתי שהוא הסתיים...