החיים הם כבר לא סרט
יצאתי מההלם
אין לי עוד תירוץ של שטות
או דיכאון הפוך

חסרים לי כמעט כל הדברים שאני זקוקה להם כדי להתקיים
חברים, משפחה, כסף, ביטחון עצמי, שמחת חיים, הצלחה.
אחרי שהתרגלתי הכול התפוגג.
ומה שהכי גרוע,
שזה שזה נמשך לאט.
דקירה אחר דקירה, כאב שנמשך בכאב,
וזה ממשיך לקחת לי עוד ועוד דברים.

לא יודעת ולא מאמינה באף אחד יותר,
אין לי מישהו להאחז בו...
וגם אם חשבתי שיש לי מישהו כזה -
טעיתי.

כי עם שום בנאדם אני לא מרגישה בקשר אמיתי,
הכול שקרי.

"ואיך זה עשה אותך קשה, זה שאתה לבד"
כן..זה בדיוק המשפט.
ככה זה כשאתה לבד,
בלילה אתה נחרד.
עם נדודי שינה מטורפים
וסיוטים מפחידים.

אפילו את הפוך הנעים אתה לא מרגיש...
ואתה מנסה להדגיש,
את העבר להמחיש.

לחזור לתקופה הסוערת
והבלתי נשכחת.
שבה שמחת והיית מאושר ביחד.