1.
אני פוגשת אותו ברחוב החלומות מספר שתיים. עירני ומחייך, והאד
העולה מגופו חם ואמיתי. הוא פושט לעברי ידיים ואנחנו מתחבקים,
כאילו כלום, ומדברים על כל נושא שבעולם. וטוב לנו, וחם.
עד שלא, ורוח קרה מקפיאה את הבהונות, ואנחנו יודעים. הנה זה
הולך לבוא. ואז הוא אומר:" בחיים לא נחזור לאהוב", ואז הוא
מוסיף:" אני שלם עם החלטתי". והוא מתפוגג.
ואני?
לי יש סוד, ותקווה. כי אם הוא שלם, אז אני רסיסים, ואם לא נפגש
בחיים, תמיד אפגוש בו בין אור לחושך, בדימדומים.

2.
זה לא שאני לא יכולה לחיות בלעדיו. זה רק שאני לא רוצה. זאת
הסיבה היחידה שאני הולכת עכשיו שלא על מנת לשוב. אם הוא לא
מתכוון להתגעגע אלי, אזי אין מי שיתגעגע כלל.
עם כל העצמאות המחשבתית והחברתית והכלכלית וההתרווחות במיטה,
הכל ריק עכשיו. החפצים שלו, והחפצים שלי בהם נגע מפוזרים אצלי
סביב, והגלידה שהוא אוהב קופאת אצלי במקפיא.
העיניים שלי שורפות ודומעות בקלות, ועדיין אני מרגישה שלא
בכיתי דיי. שלא ביכיתי דיי. מעוותת פני אל מול הראי, בבכי
מכמיר לב, ועוד לא זעקתי שמו בקול.

3.
מתעוררת מחלום רע,  חלמתי שאנחנו נפרדים.            
מתיישבת במיטה הסתורה, שסדיני קמוטים כפניה של זקנה, וסימניהם
חרוצים על פני הלומות השינה. מצוף כבד שוקע לי בבטן  ואיני
מצליחה להבין כיצד זה ניתן להקיץ עם הרגשה כה כבדה. אני מכוסה
בשמיכה, קוראת, ללא תקווה, בשמך.
ואתה בא!!! לבוש מכנסי צבא ופלג גופך העליון מעורטל ורטוב
מטללי בוקר או ממקלחת, אתה בא ועיניך עוטות ארשת דאגה. "מה היה
לך?". אני מתרפקת אל גופך, ללא מילים מתפוגג לו החלום הרע, אתה
איתי. הסברתי לך. ואתה, חיוך על שפתיך, רוכן אלי, עוטף אותי
בחיבוק נפלא ואומר בלחש היישר לאוזני: " את יודעת, אני חושב
שאנחנו מאוהבים".

אני מתעוררת עכשיו אל חלום רע.

4.
שמת לב שהגיע הסתיו?
לא, ודאי שלא. הרי  הסתיו הוא בעיני המתבונן, והנוף הנשקף
מחלונך שונה מזה התלוי מחלוני שלי.
כמעט חודש בלעדיך וקל לי יותר בלב, אינך במחשבותיי כל היום,
ותשומת לבי לאחרים כבר כמעט צלולה יותר. אבל ספר שקראתי הראה
לי אותך, כמו פתח חלון לדמות מיטשטשת. האשוב לטייל יום אחד,
ואתה אינך אוחז בידי? התייפחות קלושה של לילה באה לי בהפתעה.
ארבע-חמש דמעות, ולנגב.
דווקא עכשיו, כשאתה לא פה יותר, ורק זיכרון הקמטים שבעור ידיך,
אותם הצטרכתי לצרוב אל תוך תודעתי, מרחף לו אל מול פני, דווקא
עכשיו הסתיו הגיע.
אני יושבת על השולחן הצמוד לחלון, רגליי מתנדנדות באוויר, מפתה
כל-כך החופש הזה להחליט מתי הכל ייגמר. אני מגלה שהאור בחוץ
דהה ונחלש, כמו הביטחון
שהיה בינינו, ואני לוחצת על המתג ואור חשמל מלאכותי מציף את
החדר. מדוע לא
יכולתי לעשות כן בחדר המוחשך של אהבתנו?

5.
האם ככה נראה הסוף?
חשוך מסביבי, קטעי מילים מתפזרים בחדר. עצבונות החיים נוחתים
כמשקולת על הלב. העט יורק מילים של חוסר נחמה. נסגרתי.
אתה מכאיב לי, ואין זה ממין כאבי הגדילה הפשוטים, העצם
המתמתחת, התודעה הקורמת עור וגידים. הנפש המתפשטת.
לכל אחד יש אישיות מתעצבת. ראיתי בך את הגדולה שבהם, את חוסן
התובנות המטויחות, נדבך על גבי נדבך. גדלת לפני ולא איתי,
והצבת לצידי קרש-עץ לתמיכה.
ואני עודני שתיל צעיר ורך בימים, זקוק לאותה התמיכה, ליד
המכוונת, המורה את הדרך. אז הראית. חפרת סביבי גומה והזלפת
מים, את מי התמיכה הרוחנית.
רק לצידך אוכל לגדול.
והנה נלקח הכל.

6.
האם אני רוצה אותך בחזרה?
מגלגלת את המילים הזרות בחלל הפה, כמו עשן סיגריות ראשונות בפי
נערה מתבגרת.
בחזרה?
איזו מין מילה זו, בחזרה?
זוהי תמונה בלתי נתפסת שאומרת, שרומזת שהיה לי משהו, היה חי
משהו-ואבד. והלך לו.
רוצה?
האם הדבר בכלל קשור לרצונות?
נפש היא יצור עדין כל-כך, שמה לא ולרצונות, כל שינוי, כל עיקול
חד בדרך המתפרסת למולה- כמוהו כסכין חד, כצמרמורת עזה
העוברת-חולפת בכל הגוף.
ואני?
מה לי ולהחלטות, להחלטה הזאת?
אני, כמוני כדוגית, קלה כקליפת השום על פני מים סוערים-ושוות
ערך כמוה.
לא אני החלטתי החלטות, אני נשארתי להתמודד עימן, אז מה לי
ולהחלטות, מה לי ולרצונות? מה לי ולך?