לא מצליח להירדם ומלי כבר ישנה. שמעתי מטירן: "כשאדם ישן נשמתו
יוצאת מגופו ומטיילת בעולמות עליונים. נשמה שכלואה בתוך גוף
בלי השינה שתגרום לה להשתחרר מתחרפנת." ככה שמעתי בכל אופן,
ואין לי מושג מה החלומות קשורים לזה. היא נרדמה עם טלוויזיה,
אז היא גם תישן עם טלוויזיה. לכן אני על ערוץ קליפים ורואה
הכול. אמינם מטיף מוסר, מריה קרי בוכה על מות מישהו, גאנז' נ'
רוז'ס מתחרעים בתוך הג'ונגל ומכינים קבלת פנים מלאה פצצות,
הפגנות אלימות ומטוסים מתרסקים, u2 בונים את אמריקה מימיה
הראשונים, שאקירה מבטיחה אהבה לנצח, וחקיינית מדונה בשם
אוסבורן משהו רוצה שגם אביה לא יטיף. עייף, עייף אנוכי.
ומעוצבן על הפגישה הלילית שלי עם עולמות עליונים שנדחתה.
הסיגריות מתחלפות כמו חטיפים, כי אם אין לי ניקוטין בדם כשאני
עייף, אני לבטח שובר משהו או נכנע לשיגעון ומסיך נפט במוחי
שיגרום למחשבה לרוץ למקומות מודחקים, כוכים אפלים בהם צורחים
הרגשות המודחקים. מגביר ת'ווליום כי אני עצבני. גומר סיגריה
בשלוש דקות כי אני עצבני. נהנה מגופה של מלי שהיה צמוד לשלי
כשהיא נרדמה. עכשיו אני רחוק בצד השני של החדר על ספה יחידה,
מלאה אזוב מגופי, מלאה ריח זיעה מעורי. עורי מלי, אני רוצה
לומר, אבל מקדש את מנוחתה מהחיים. השעון מראה שלוש, ואני תופס
שאני בוהה בטלוויזיה בזבל במשך שלוש שעות וחצי. נשארה חפיסה
אחת של סיגריות, אם תיגמר אני בשביתה מוחית. מישהי שרה על קיץ,
גלים, ים וגולשים, כי נמאס לה לראות טלוויזיה. אני לא מבין טוב
אנגלית, אבל יש שם סגידה לשמש. נמאס, נמאס, נמאס לי מכל צורת
הבטטה שלי. הכיור של המטבח יותר קרוב, אז שם אני שוטף את ראשי
במים קרים מעל כוס זכוכית שנשאר בה בוץ של קפה. מכין לעצמי קפה
הפוך, כי קפה שחור ועישון יתר גורם לי להקיא (עכשיו אם הייתי
מקיא, הייתי מקיא רק מיצי קיבה). שותה את הקפה בין לגימות עשן,
ומטאליקה עצבניים על משהו (בדרך כלל יש לי מושג מה המסר הכללי
של השיר הלועזי שאני שומע, אבל אצל מטאליקה אני לא מבין מילה,
חוץ מהשיר הזה שאומר לך להאמין רק בעצמך). נגמר הקפה ובטעות
אני טועם גם את הבוץ, ובולע כמו אידיוט (לגבר כמוני, קשוח
שכמותי, קצת בוץ בפה ובקיבה יפריע?), ואז כמו שיטפון של ריר
חלזונות אני מרגיש שאני באמת עומד להקיא, ורץ לשירותים, מקיא
קפה ומיצי קיבה, מרגיש כיצד ריאותיי נחסמות, אין לי אוויר,
ורוצה להקיא גם את כל זפת הסיגריות מגופי, לפנות מקום לחמצן.
את פי אני מוחה בידי, ומנגב במגבת מטבח (יש נמושות שמצחצחים
שיניים, אני לא. שיסריח הפה). מכבה ת'טלוויזיה, קצת רחמים
למלי, למנורת המסך ולמוחי. מה עכשיו? אמר טירן: "אתה עצבני על
עצמך? שים את 'האור מציון'". אני שם את הדיסק הזה של סאבלימינל
על רנדום ושומע מילים כמו פצצות לראש: "שים נעליים, אל תיתקע,
זה שדה קוצים שרצים בו, לא שדה כותנה." ו-"מחשבות שעות על שעות
מתבזבזות כי אתה מפחד ומהסס לעשות." אני סופר, זועק מוחי. אני
סופר ואם יש לי זמן פנוי אני אכתוב! אז אני נכנס לחדר השינה
שלי, בו יש מחשב, עם מאפרה וחפיסת הסיגריות. מדליק את המחשב
ואת ה-word, ויש לי דף נקי וממוחשב לכתוב בו. ואז חופר במוחי
ומעלה על הכתב משהו עצבני.
נרגעתי קצת. הכתיבה שחררה בי מעט מהעצבים. שמרתי וכיביתי את
המחשב. לא יצירת מופת, אבל משהו לקרוא אחר-כך כדי להתעודד.
לקחתי את הסיגריות ואת המאפרה וחזרתי אל הסלון למלי הישנה.
ניסיתי כמו טיפש להוציא סיגריה מהחפיסה בעודי אוחז במאפרת הפח,
והיא נפלה על הרצפה ברעש גדול. מלי זעה בחוסר מנוח בשנתה ואני
ניסיתי במהירות, כדי לכפר על הפאשלה, להרים את המאפרה ורגלי
חבטה בשולחן העץ הנמוך וקול צרימה של עץ על אבן עלה כמו יבבה
של חתול שנפצע בפתאומיות. מלי פקחה את עיניה והביטה בי
מטושטשת, נשמתה חזרה אליה. "מה קרה?" שאלה. "פאשלה", מלמלתי.
היא עצמה רגע את עיניה בייאוש ואז ניסתה להירדם שוב. הנחתי את
המאפרה על השולחן והדלקתי סיגריה. מצטער מלי, מצטער יקירתי.
בשאיפה השלישית היא הזדקפה: "אני לא אצליח לישון יותר."
"מצטער, יקירתי", אמרתי. "לא ישנת?" שאלה. "לא", אמרתי. ועכשיו
דווקא הרגשתי ערני יותר, כמו קסם לאחר שהפעלתי את מוחי. היא
הביטה בשעון, גם אני הבטתי. ארבע ורבע. "כיבית את הדוד?" היא
שאלה. "הדוד?" "כן..." נחפזתי למסדרון לכבות מייד את המתג,
כאילו השניות שאני מקצר הן שימנעו מהצינורות להתפוצץ (אין
תרמוסטט בדוד. רצינו לחסוך קצת כסף). חזרתי לסלון. "תפתח ת'מים
החמים, תפתח", היא קראה. "למה?" שאלתי. "לשחרר לחץ", אמרה.
ואני הלכתי לאמבטיה ופתחתי במלואו את זרם המים החמים. אדים כמו
ערפל כבד ומחניק עלו וסחררו אותי. יצאתי למסדרון, שואף
מהסיגריה, ונכנסתי שוב לסלון. "אם אתה מעשן ככה מאתמול בבוקר,
אז עוד שתי סיגריות ואתה בבית קברות", אמרה. "למה?" שאלתי,
"תהרגי אותי?" היא לא ענתה, הלכה למטבח להכין קפה.
מלי ואני ישבנו זמן אחר-כך כמו זוג זקנים שכבר אין להם מילים
בין לבין. היא שתתה לאט לאט מהקפה שלה, ואני סתם בהיתי בקיר
ולגמתי סיגריה אחרי סיגריה, מרוצה מעצמי כי כתבתי משהו מספיק
טוב. במוחי מלי אמרה - למה לבזבז מים חמים, בוא נתקלח יחד.
במוחי התפשטנו בסלון עד עירום, כיוונו את חום המים לחמימים עד
חמים. היא עיסתה שמפו בשיערי, אני סיבנתי את כל גופה. בארץ
דמיוני היא שטפה משיערי את השמפו, ואני שטפתי מגופה את הסבון.
ואז הניקיון כאילו חדר למוחה ולעורה, עשה את עיניה לאגמים
כחולים, ניפץ בי הערצה טוטאלית כלפי חברתי שאוהבת, ואני אוהב.
ואז, מת לישון אבל אולי עוד מעט, מטושטש מאובדן, קרוע מרגשות
אפלים, אני רוכן בתוך האמבטיה הלבנה ומנשק את כפות רגליה
בהתמסרות מוחלטת כאילו נישקתי את רגלי אלוהים. ואז בעודי מטביע
את עצמי בשמש שבין רגליה, היא מעבירה אצבעות חזקות בשיערי,
ושואלת...
"למה השלט בקצה השולחן?" שאלה מלי בסיימה את הקפה, נטלה את שלט
הטלוויזיה והדליקה את עולם הטמטום.
זוהר ארגוב שר בגלגל"צ ואני כבר טלפנתי אליה פעמיים. בפעם
הראשונה היה תפוס, ואני לא חיכיתי שתענה לי בכל זאת. בפעם
השנייה (אחרי חצי שעה), ענה לי קולה שליו עד להדהים. כאילו היא
בג'קוזי חם לאחר עבודה מפרכת (או זיון מספק). "מתי את באה?"
שאלתי אותה. ומלי ענתה לי באותו קול שליו ומתוק: "עוד מעט."
משהו מתרחש, חשבתי. היא עכשיו בתוך גן-עדן פרטי של איזו מוזה
או השראה ולא רציתי לקלקל לה את זה. לכן לא התווכחתי. "טוב,
אני מחכה." אמרתי. והיא אמרה, בנימה שחשדתי שיש בה שעשוע, משהו
פרטי שלה: "אז להתראות בינתיים." "ביי", אמרתי בקול של
אדם-פודל, לא יכולתי אחרת, וניתקתי, ומה עכשיו. הבדידות מתחילה
לתת בי את אותותיה בדמות יד לבנה ומתה חסרת ציפורניים ששורטת
בלבי, ואני מתחיל להתעצבן. להתעצבן על זה שאני לא מסוגל להישאר
לבד, להתעצבן על זה שאני מכור אליה כמו מעשן כבד שמתעב סיגריות
אבל לא יכול בלי. מה עושים עכשיו? אמר לי פעם טירן: "תפסיק
לקחת כדור הרגעה בכל פעם שאתה עצבני. תשתמש בעצבנות כדי להבין
מה לא בסדר, אל תקבור את הבעיה מתחת לתרופות מסממות." אמר
טירן, הקשבתי. יוצאים לטיול. לקחתי את הנייד שלי יותר בתור
שעון ולא בתור טלפון, ויצאתי מהבית. לקחתי לי מסלול של ארבעים
דקות שהיה שני חצאים של מסלולים שונים שאני נוהג ללכת בהם.
בדרך משכתי כסף ושילמתי את החשבון החודשי למכולת, פלוס יום של
החודש החדש. עשית את שלך, בוא הביתה. מה עכשיו? לכתוב לכתוב
לכתוב! אתה סופר או אוכל בתחת? אז שמתי גלגל"צ מספיק גבוה כדי
שגם רוח הרפאים שאני חושד שמסתובבת בבית תשמע אותו מהקצה השני
של הבית, והדלקתי את המחשב. רעש ההמהום החרישי של הטכנולוגיה
זמזם חרש והמסך לא נדלק. הבנתי ולחצתי על כפתור המסך. בעמידה
הכנתי את ה-word והלכתי להכין לי את הסיגריות והמאפרה שיהיו
איתי בהישג יד. עכשיו תתחיל לכתוב, ותכתוב כאילו אתה כותב
לעצמך. כתבתי על מישהו שמחכה למישהי שקבעה איתו, אבל היא לא
מטלפנת ולא באה. והוא רוצה להתקשר, אבל אומר לעצמו: מה היא
חושבת לעצמה? איך אני אשמע? היא תחשוב שאני תלוי בה. וכך בכבוד
עצמי שאביב גפן כתב עליו שיר, ובגעגועים עזים, הוא מחכה ונטרף
ממחשבות. למה היא לא מתקשרת לפחות? זה משחק או זלזול? גם לו יש
טירן באוזן כי ככה אני רוצה לכתוב, וטירן לוחש גם לו בקולו
הצרוד: "עצבני? שמע סאבלימינל." והוא שם את הנ"ל והצל, והאור
והצל עושים לו סמטוחה בראש בגלל שני רגשות מנוגדים שהשירים
העלו בו: חישול האופי, ובחילה מהשחצנות של השירים. הוא כיבה
בטרק השישי. איך להמשיך לחכות לה ולא לסבול? הוא הוציא את לבו
והניח אותו על השולחן, הלב יחכה לאהובתו, הוא צריך ללכת. הוא
עצמו נכנס (פשוטו כמשמעו) לתוך משחק פלייסטיישן 2 של סוני
והתחיל לפוצץ לפיקסלים את הצורה.
הגיבור בסיפור שלי השתגע. אני נשארתי שפוי. התקשרתי שוב למלי
והיא הייתה כמו העתק של השיחה הקודמת. ישבתי שוב מול המחשב
ואמרתי לעצמי: יש לך שני ספרים תקועים בראש. תתחיל לכתוב אותם. |