"זה עדיף ככה, עדיף לשנינו" ניסתה להסביר לי.
"אבל זה לא עדיף לי" גמגמתי לעברה.
"אז זה עדיף בשבילי" אמרה וניתקה.
ככה הסתיימו להם 3 שנים. אני זוכר איך הכל התחיל- הייתי בחור
צעיר לפני הגיוס. חשבתי שאם אני אתקבל ליחידה מיוחדת זה ירשים
בנות. צדקתי, זה אכן הרשים אבל לא את מי שרציתי.
ואז התחלנו לצאת, היא תמיד הייתה שם מהצד השני של הטלפון,
מלווה אותי בכל השלבים- באוהל בטירונות, במסלול הקשה והארוך,
בהשתלמויות, בקורס קצינים ואפילו עכשיו בתור מ"מ צעיר.
אבל את האמת, בחיים לא חשבתי שזה יכול להיגמר. כן, יש לפעמים
משברים, אבל למי אין?

עכשיו אני מבוהל, כמו תינוק שאמו נלקחה ממנו בזמן ההנקה. אני
לא רגיל למצב הזה, פתאום לבד.
לצאת עם אחרות? איך עושים את זה? כבר שכחתי איך לגשת לבנות.
תמיד קינאתי בחברים שהם יכולים פשוט לראות בחורה יפה ולגשת
אליה. אבל שאני יעשה את זה? איך?

זו תחושה מוזרה, פתאום ללכת לישון בלעדיה, כשאין למי להתקשר
סתם ככה בלי סיבה.
"בא לך לצאת?" שואל אותי אלדד, "בוא אני אכיר לך כמה בנות שתוך
שנייה ישכיחו לך אותה"
"אבל אני לא רוצה לשכוח אותה" אני עונה בהיסוס. האם כדאי לי
לשכוח?
אני יודע שאני יכול לשכוח אותה, וכך להעלים את כל הכאב, אבל..
זה ישכיח לי אותה. כמה מתוק הוא זכרה, גם אם הוא כואב.
"אולי היא תתחרט?" אני שואל את אלדד.
"וגם אם כן, אתה באמת חושב שזה יהיה אותו הדבר?" הוא עונה.

ואז הבנתי. זה השתנה. זה כבר לא יחזור, כמו ילד קטן שמבין שאין
פיית שיניים, התבגרתי בבת אחת.
"אתה לא תמצא עוד אחת כמוה" אומר לי אלדד, "אבל זה גם בדיוק מה
שטוב".