לא ידעתי מה שמה
מאיפה היא באה ולאן היא הלכה.
בין ענני עשן וצלליות של אנשים
היא פשוט תמיד הייתה שם.

עם עיניה המבריקות שזהרו באור נגה
מבטה המושפל וחיוכה התמים.
מעולם לא ראיתיה בשעות היום
רק בשעות הדמדומים ועד לשעות הלילה הקטנות.

בחורה מסתורית כזו,
מסקרנת חידה בפני עצמה
כולם תמיד ניסו ללמוד את רזי ליבה
את מחשבותיה הכמוסות שלא עלו על שפתיה האדומות

פעם בשעת לילה מאוחרת עקבתי אחריה
ראיתי אותה מתיישבת על ספסל שרק
הפנס שעל ידו האיר את הרחוב האפל
היא ישבה שם לבד והרוח בדרה את שערה

ראיתי דמעה זולגת מעינה הגדולה
מנצנצת על לחיה יורדת לצווארה
לבית החזה שעלה וירד עם נשימותיה הכבדות
לאט זלגה עד שנעצרה על ליבה

פתאום הדמעה זינקה לשמיים השחורים
ונותרה כנקודה נוצצת ברקיע הזרוע כוכבים
ככה עוד דמעה ועוד דמעה וכל רגע נראה
שהבד הגדול הפרוש מעלינו התמלא כוכבים

כשקרני שמש ראשונות החלו להפציע
יכולתי להבחין איך מטר של נקודות זעירות
יורדות מהשמיים ועוטפות את נערתי מכל כיוון
ומאירות אותה בהילה לבנה וטהורה

כך עד שכל הכוכבים נעלמו
ואז לראשונה היא שלחה לעברי מבט
חייכה את חיוכה המבויש והתפזרה באוויר
כמו אבק של כוכבים...