ני-יורק תמיד היתה חלומם של לפחות 50% ממי שלא חי שם.
אם באותה מדינה, אם באותה יבשת, ואם בכלל.
עיר המסיבות, התרבות שונה לחלוטין, מעין דמות שחורה בענני
הלילה המתיימרת להיות יותר שחורה מהם.
אתם יכולים לומר שהיא בדיוק כמו כל מקום אחד, פשוט רחוק יותר
וזה למה היא כל כך מעניינת.
הרי חיים שם אנשים ועובדים שם אנשים, וחוגגים שם, ועושים שם
סמים ושותים אלכוהול ועושים ילדים בתקווה לחנך אותם ולהביא
אותם לעולם טוב יותר, ולתת להם מה שלהוריהם לא היה כשהיו
ילדים...
בתקווה. כמו כל הורים אחרים בעולם.
אז מה המסתורין? הרצון להגיע לשם ולקחת חלק בכל פעילות?
תסעו לתל-אביב.
ניו-יורק עברה את מבחן הבד האחרון, ועכשיו היא סופית כמו
תל-אביב.
אפילו הפרופורציות טובות, עמידות ונכונות.
כמו כל מקום אחר.
וכמו שחברה שלי אמרה, הטיסה עלינו, הנחיתה עליכם.
אז כן, גם אני תמיד רציתי לנסוע לניו- יורק. ואני אפילו לא
יכולה לומר שאני יודעת למה.
זה כמו יהודים שחיים בגולה, ורוצים לראות את ירושלים לפני
שימותו, רק שלהם יש סיבה. חרא השוואה. אבל הבנתם. ואם לא, אז
לא נורא.
הקטע הוא, שאף פעם לא הבנתי בפוליטיקה, וגם לא רציתי להבין,
וזה דווקא לא השתנה, מה שכן השתנה אבל, זה שאני לא מבינה, זה
את העובדה, שכולנו, בין אם יהודים, ערבים, אמריקאים או
צ'צ'נים, כולנו בני-אדם. אז כמה כבר יכול להיות קשה להתפשר?
הרי כל נצחון, לכל צד שהוא, יהיה ניצחון פירי, לא רק שזה יהיה
ניצחון פירי, זה יהיה זהה לחלוטין, רק אלף שנים קדימה ולא
ברומא, או ביוון או איפה שזה לא היה.
זה כמו שנאמר בזה של פפסי... do less, live longer. |