אולי אם היית מדבר איתי ביום אחר הייתי יותר נחמדה.
אבל לא היום.
למה זיכרון הוא דבר סלקטיבי כל כך? מי אני, ומי אתה שנשפוט
אותו?
באת משומקום, מתהומות הנשייה, מהעבר.
מחלק שלא קיים עוד. חלק שהספיק לשכוח אותי ולהשאיר אותי מאחור,
עוד הרבה מלפני שאני הצלחתי לעשות לו את אותו הדבר.

בגן שלי כבר נבלו פרחים שאתה מעולם לא זכית לראות פורחים.
דברים שהם שלי, שהם אני, ומעולם לא יהיו חלק ממך.
רגשות, כמו החיים, הם דינאמיים. אין אפשרות להקפיא אותם.
איך אתה יכול לאהוב מישהו שאתה לא מכיר? משהו שאתה לא מכיר?
היינו פעם אנשים אחרים. או ככה לפחות אנחנו מאמינים, כי מי
זוכר מה היינו פעם בכלל. ואם היינו פעם בכלל.
אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, ולא ניתן להשיב את מה שאבד.
אבל אולי דווקא עכשיו, אם נחפש טוב טוב, נמצא גבעול של פרח
קטן, צומח בין הריסות חיינו.