זה לא מונולוג,
זהו מכתב מהלב,
שמוקדש כמובן לאחי...

אחי היקר.
הזמן עובר וחולף יותר מדי מהר,
עברו כבר יותר משלוש שנים מהיום הארור שבו נרצחת.
אותו יום שבו הלכו מן העולם 6 נשמות טהורות.

אחי, חיי ממשיכים לנוע בכביש לא מוכר ובדרך לא סלולה.
אינני יודעת מהיכן יש לי את הכח לקום כל יום מחדש ולצאת אל
העולם הזה. לקום כל בוקר מחדש ולדעת שאתה לא איתנו.
וללכת לישון בערב עם ההרגשה שהחמצת עוד שלב בחיי ואולי גם
בחייך העצורים.

ארז אחי היקר לי מכל,
יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך,
כל כך הרבה דברים שאני רוצה שתתגאה בי עליהם,
כל כך הרבה דברים שאני צריכה שתעזור לי לסיים.

אחי, אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה על כך שלא עמדתי במטרה
שהצבתי לעצמי, להמשיך את השירות שלך. השירות שלא סיימת ושגם לא
תסיים לעולם.
אתה יודע שחלמתי במשך ארבע שנים, להגיע להנדסה קרבית בעקבותך.
ולאחר רציחתך הרגשתי שאני מחוייבת להמשיך את דרכך. אך לא
הצלחתי.
נכשלתי.

התגייסתי לפני עשרה חודשים, עברתי את הטירונות והגעתי להנדסה.
ואתה בטח יודע כמה קשיים עברתי בדרך, אך לא נכנעתי.
אבל ארז, כשהגעתי לשם ונכנסתי לבסיס שלך, כל הזיכרונות עלו
חזרה.
עמדתי שם, וראיתי אותך רץ אליי ומחבק אותי, כמו שעשית ביום
הורים כשבאנו לבקר אותך בתחילת דרכך.
עברתי ליד החדר שלך, ונזכרתי איך כל הדברים שלך היו מסודרים
למופת על המיטה.
כל מבט בבסיס הזה גרם לדמעות לזלוג,
וכל צעד וצעד נתן לי עוד סטירה ועזר לי להבין את המציאות, שאני
לא יכולה להישאר שם.
הרגשתי שאם אני אשאר במקום הזה, אני אמצא מהר מאוד את סופי.
וארז, אתה יודע שאני לא מגזימה.

לכן, כמו שנכנסתי אחרי הרבה מכשולים ובעיות, כך גם יצאתי משם
ועברתי לשרת קרוב לבית.
כל מה שלא חלמתי שיקרה לי בשירות הצבאי שלי - קרה.
אך עם כל הצער, למדתי להשלים עם זה.

ארז,
אני גדלה. חיי ממשיכים להתפתח ולהשתנות מיום ליום וכך גם חייהם
של שאר המשפחה.
אני רוצה שתדע ותזכור שלא שכחנו אותך ושאתה לנצח תשאר בליבנו
ושתמיד תהייה אחי הבכור.

אני עומדת ליד קברך,
שמה את הכומתה הכסופה על ראשי.
ומצדיעה לך אחי,
גיבור המלחמה.

                                    אוהבת אותך,
                                    באהבה שלא תיגמר לעולם.
                                    דנה.