"סבא בוא, אני מפחדת."
"אני בא, אני מיד בא. רק איפה את חמודה?"
"אני כאן, במיטה."
"מה יש חמודה, למה את מפחדת? עכבר?"
"לא, מה פתאום, אתה סיפרת לי על עכברים, ואני כבר לא מפחדת
מהם. מחר עושים לי את הניתוח וחנה אמרה שזה בטח כואב ואנחנו
נהיה רובוטים, ואני מפחדת."
"אז סבא יספר לך למה הניתוח לא כזה מפחיד, ולמה עושים אותו
בכלל. וגם סיפור כמו שאת תמיד אוהבת, ואז את תהיי רגועה. מה
דעתך?"
"כן, סיפור אני אוהבת".
"אז קודם כל הניתוח לא כואב אפילו קצת, כי היום יש חומרים
שעושים שבכלל לא יכאב. ישכיבו אותך על מיטה, את תירדמי,
וכשתתעוררי תגלי שכבר עשו לך את הניתוח."
"אז זה בכלל בכלל לא כואב?"
"בדיוק חמודה, זה בכלל בכלל לא כואב. לי זה לא כאב, אפילו לא
קצת. עכשיו העניין הזה של הרובוטים: אני אף פעם לא הרגשתי שונה
אחרי הניתוח, אף אחד לא העיר שאני מתנהג מוזר, אלא כשהפגנתי את
הידע החדש שלי כמובן. חוץ מזה: אני נראה לך כמו רובוט?"
"לא" "אני או ההורים שלך מתנהגים כמו רובוטים?"
"לא, מה פתאום, אז למה היא אמרה את זה?"
"זה מאוד פשוט: היא מפחדת, והיא מפחדת בגלל שהיא לא יודעת מה
הניתוח עושה. בניתוח פשוט שמים לך שבב של זיכרון, ואת זוכרת
יותר טוב, זה הכל."
"אז למה עושים ניתוח רק בשביל לזכור קצת יותר טוב? זה מוזר."
"אוהו, טוב. אז אני אסביר לך למה: בהתחלה עשו ניתוחים כאלה רק
לאנשים חולים, כאלה שלא זכרו שום דבר. אחר כך, כשהמחיר ירד גם
סתם אנשים שכחניים עשו את הניתוח. אז נוצר מצב אבסורדי שלאנשים
השכחניים היה זיכרון הכי טוב. היום, כשהניתוח פשוט וזול כולם
עוברים אותו. וזה לא זיכרון "קצת" יותר טוב, זה זיכרון הרבה
יותר טוב. אני אתן לך דוגמה: את תלמדי בבית הספר בערך פי עשר
חומר ממני, ואת תתעסקי רק בהבנת החומר ולא בשינון חסר טעם כמו
שאני עברתי. אך, שאני שנאתי את המקצועות ההם, במיוחד הסטוריה,
זה היה כל כך משעמם, כל הזמן רק טחנו חומר. את תהני מהלימודים
שלך."  
"אז אתה אומר שאני רק אלמד יותר ויהיה לי מענין יותר ושאני סתם
מפחדת?"
"כן בדיוק. זה כמו פחד מעכברים, את תעברי את זה ותראי שלא היה
ממה לפחד."
"ומה עם חנה ומה עם חנה, היא תמיד תפחד מעכברים?"
"גם חנה תעבור את הניתוח בסופו של דבר. הבעיה היא שאנחנו תמיד
נמצא עכברים לפחד מהם."