מזמן, כשהאחים שלי היו קטנים היא הייתה נראית אחרת. זה לא
שבובה יכולה להזדקן , אבל היא הייתה מחזיקה להם את היד והולכת
איתם לטייל והם בתמורה החליטו לפרק אותה לחלקים ולבדוק מה
בדיוק גורם לה להיות שונה משאר הבובות , איך זה שהיא יכולה
ללכת ואחרות לא.
אני הכרתי אותה לראשונה שנים אחר כך , היא ישבה לה על המיטה עם
השמלה הזאת עם העיגולים הצהובים שפיצתה על העובדה שכבר אין לה
רגליים והסתכלה עליי בעין עצלה.
אמרו לי שהיא הייתה מהבובות האלה שאתה משכיב אותן לישון אז
העיניים שלה היו נעצמות לבד ,גם את זה הם הצליחו לבדוק ולי
לעומת זאת לא הרשו לשחק איתה. הם עשו לה מספיק נזק. אותו משפט
היה חוזר על עצמו פעמים רבות , "היא שברירית והיא נמצאת במשפחה
כבר הרבה מאוד זמן".
היא הייתה שם שההורים שלי התחתנו ושהאחים שלי נולדו.
כל סוף שבוע היינו נוסעים לבקר את סבא והיא תמיד ישבה ושתקה על
המיטה , ראתה אותנו גדלים , הופכים מילדים, לחיילים ולגברים.
הרבה מאוד זמן לא נסעתי לבקר את סבא ואז זה כבר היה מאוחר מדי.
חזרתי לדירה הקטנה שלו ביחד עם כולם שבוע אחרי ש...
זאת הייתה דירת חדר קטנה , נקיה ומסודרת , עמדנו במרכז הסלון
וחשבנו איפה להתחיל.
דיברו ברדיו על מישהו ששדד את סבא שלו , שגנב ממנו איזה חמש
מאות שקל או משהו כזה ואז אחד מהם אמר בקול חנוק , "איך מישהו
יכול לשדוד את סבא שלו?" .
הסתכלתי על המשאית העמוסה וחשבתי לעצמי שלקחנו את כל מה שהיה
של סבא , אני יודע שהוא רצה שנתחלק בזה , אבל זה לא הרגיש
נכון, זה הרגיש כמעט מוזר כמו הסיפור הזה בחדשות. עליתי למעלה
לעזור להוציא את המיטה והיא עדיין ישבה שם.  הנחתי אותה בפינת
החדר , שלא תפריע.
חזרנו למבט אחרון ,לראות שלא שכחנו שום דבר והיא ישבה שם
בפינה.
"מה איתה? " , שאלתי ?
"היא נשארת כאן , לדורות הבאים" , הוא אמר וחצי חייך. עמדו לו
דמעות בעיניים.
אני קיבלתי את המיטה , שמתי עליה את הכרית הישנה של סבתא שכל
כך אהבתי.
היא בטח מרגישה מאוד מוזר לבד בדירה , לא על המיטה של סבא.