את רוצה להסתכל לו בעיניים,
להוריד מעצמך את כל ההגנות,
להיות חשופה מולו, חשופה עם עצמך.
כבר שבועות שהקול בתוכך צורח ולא נותן לך מנוח,
אי שקט מתעורר בליבך ואת לא מוצאת ממנו מסתור.
את מדברת, שותקת, מעשנת ורוקדת,
נאבדת, מנסה להרגיע את הילד שבתוכך ואין מוצא...
את כותבת שורות מול הראי,
מרימה מבט
רוצה להקיא את עצמך
מחפשת מרגוע בין המילים והמבטים,
לקחת אותו עכשיו לתוך זרועותייך,
לנעוץ בו ציפורנייך,
לבכות חרש לתוכו.
כך, כל הלילה, ומחר לקום כשהשמש תעלה,
עכשיו כשאת נקייה,
הוצאת מעצמך את הקול שבגללו לא ישנת בלילות.
אתה - תושיע אותי מעצמי.