עומר הסתכל עליה, כאשר הסולם מונח בידו. היא הביטה בו לרגע,
והחלו צעקות, שפילחו את השקט ששרר עד אז, ואני, לרגע קפאתי,
כמו אחוז אשמה או אולי אחוז אדרנלין, או אולי בכלל לא אחוז
בכלום אלא סתם מסתכל על תמונה שבה בחיים לא תיארתי שאמצא עצמי
בה.

זה היה באחד הימים השרביים של אוגוסט, בכיתה זה היה שיעור
ספרות, ובחוץ הדשא המה מבריזים רבים שהלכו לעשן בסתר על הגבעה
הירוקה שהשקיפה על בית הספר.

יצאתי מהשיעור לרגע, כדי לבדוק את הענינים בגבעה. הוצאתי
סיגריה וישבתי עם מספר חברים לשיחה חסרת משמעות אשר תפקידה
העברת זמן.
"חבל שאין לנו מקום משלנו", הפטיר עומר.
"כן, מקום שבו נוכל להיות כל הזמן, ולעצב אותו כביתנו", אמרה
נועה, כאשר היא מחייכת חיוך מסתורי.
רענן הנהן בראשו, ואני, אני ישבתי ושתקתי.

לקחנו אני ועומר את הילקוט בסוף הלימודים וחזרנו הביתה, הבטנו
על המרפסת של ביתו של עומר, וידענו, כי כאן יקום ביתנו הצעיר.
כאן תקום המשפחה הראשונה אותה נעצב, במרפסת המרוחקת, המבודדת,
של עומר.

מהר מאוד קראנו לנועה ולרענן, והחל תכנון אסטרטגי מקיף של
המרפסת. היא התמלאה כריות, מאפרות, ונבנה גג מאולתר להגנה מן
הגשם. הבעיה היחידה נשארה הגישה, כלום לא יתכן ואני ארצה לבוא
לביתנו בלילה ואאלץ לעבור דרך הוריו של עומר, או דרך ביתו.

היה צורך בבניית סולם, סולם לגן עדן כפי שכינתה אותו נועה,
סולם שיפריד את ביתנו, מעולם המבוגרים השומם והמשעמם.

רענן הציע כי נבנה סולם חבלים, עד לקומה השנייה. לצערנו הרב,
הדבר לא צלח וכמעט הסתיים בפציעה חמורה של אחד המטפסים.

לבסוף זרקתי לאויר "לפרידה השכנה יש סולם, סולם גבוה, מספיק
טוב כדי שנוכל לטפס עליו כאן, לביתנו החדש".

פרידה הייתה זקנה, בעלת דירות רבות לידינו, מורה לערבית לשעבר.
עוד מילדותנו פחדנו ממנה, פרצופה הזקן ומלא השומות, קולה החזק
והרעשים המוזרים שבוקעים מביתה - לא היה איש שלא חשש מדמותה של
זקנה משוגעת זאת.

לאחר יומיים הונחה פקודת המבצע מולי, עומר נבחר בהגרלה להיות
האדם שיגנוב את הסולם, ואני ורענן היינו אמורים לבצע שמירה
וחיפוי באש, במידה ומשהו, קטן אבל משהו, ישתבש.

שקט שרר, כאילו גם הציפורים המתינו לארוע זה, ועומר הלך לאט
לכיוון החצר של פרידה, אני ורענן הבטנו זה בזה, וידו של עומר
אחזה בסולם - הסולם לגן עדן.

הוא הרים אותו על כתפו, כמעט קורס ממשקלו הרב של הסולם העבה,
והמסמרים התקועים בו,  החשופים, איימו לרטש את גופו של הילד.

לפתע נפתחה דלת, קולה היה רועם, ופרידה יצאה החוצה והביטה
בעומר.

עומר הסתכל עליה, כאשר הסולם מונח בידו. היא הביטה בו לרגע,
והחלו צעקות, שפילחו את השקט ששרר עד אז, ואני, לרגע קפאתי,
כמו אחוז אשמה או אולי אחוז אדרנלין, או אולי בכלל לא אחוז
בכלום אלא סתם מסתכל על תמונה שבה בחיים לא תיארתי שאמצא עצמי
בה.

רענן ואני הבטנו זה בזה ופתחנו בריצת אמוק לעבר הצד הבטוח,
ועומר המשיך והביט בה, כאשר הוא רץ והסולם בידו, והיא צווחה,
צווחות איומות, צווחות של מכשפה, צווחות שפילחו את אותו השקט.

והמבצע הושלם, אומנם עם אבדות, אך הסולם היה בידינו. הנחנו
אותו על הקיר... וטיפסנו אחד אחד... לעבר מחוז חפצנו, לעבר גן
העדן....

ישבנו שם, מביטים זה בזה, מעשנים סיגריה אחר סיגריה, ובוחנים
את מעוננו החדש...

כעבור שנים ראיתי את פרידה בוכה, נכדה מת מסרטן, גם בעלה מת
מסרטן, זאת ידעתי רק אחר כך, וביתה וחצרה כבר לא נראו כל כך
מפחידים או מאיימים, סתם עוד חצר של אדם בשלהי חייו, אשר מאס
בהכל והיה מוכן לסיים את הסבל הזה היום.
ורענן, רענן התרחק, ונועה נעלמה, ועומר, גם הוא כבר נראה לעתים
רחוקות, ורק הסולם מונח לו שבור מאחורי הבית של עומר, שבור כמו
כל החלומות שנבנו בביתנו הקט, שבור כמו כל החלומות של פרידה
כשהייתה היא בגילנו, ורק הדמעה שזלגה על הלחי שלה, מזכירה לי
כי הגורל אכזר הוא, ומחר, יישברו חלומות נוספים.