מינימל ניוטרל. אני בהספק נמוך. רק מערכות חיוניות. מגיר שימת
לב מספקת רק להבין אם הרכבת הזו נוסעת צפונה או נתובה קרית גת,
בואכה באר שבע. ביט מקרקש מאלבום דרכים של עידן האלקטרולוגיה,
אני מטפטף מודעות בהקפדה. לבל אכתים שלא לצורך איזה רוכל
פחי-גזוז במעבר הקרון במבט.
אני אוזר אנרגיה. לא מתוך זהירות, גם לא מקמצנות. זה גופי.
בשרי שדורש כל כפיס חושני. רוחי עייף מעיכול ועצמותי כלו תאוות
חקר. עמלה נפשי וטרחה בציפוי עורי, אלומיניום וברום, מבפנים.
כסותי ניקל אבץ וליתיום וליבתי עופרות כבדות. אני מביט פנימה.
משקאות קלים, משקאות קלים, מכריז זה שאינני חפץ בהכירו בהפוגה
שבין הרצועות. עדיף להתעלם.
ברדתי אל גיא בן הינום מנופפת לי בחורה. קפאתי בזמן. מאי הייתה
קטנה ממני בשנה. כלום אצה לה ריחפה על פני מימדים והשיגה ועקפה
אל גיל אמה? בהתקרבי מחמת הספק גיליתי שאין ולא כלום וסימנה
הזרה הזו לחברתה שעמדה מאחורי. הנה בדיתי פרצוף מוכר מתוך
הבליל הזה.
הנה רציתי להיות אח בין הנשמות. והנה לא נזדמן לי זו הפעם. |