"והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות,
והזמן נוסע, כי זמן הוא זמן, ואין הפסקות"...

י. אלפנט

"אל תלך, תשאר" אמרה טלי והוסיפה למילים ארשת פנים אומללה.
על עמית זה לא עשה יותר מידי רושם הוא נשאר קר ורק אמר:" זה
האוטובוס האחרון, אני חייב לזוז"
היא לא התווכחה, הם קמו מהספה יצאו מדלת הדירה הקטנה וירדו
למטה במדרגות הבניין הישן לעבר תחנת האוטובוס.
ליד התחנה היתה מדשאה גדולה ירוקה ויפה זיכרון ישן ששיך לתקופה
אחרת. הכלבה הדנית הענקית שלהם שירדה איתם למטה התרוצצה בניהם
בשמחה. כשהגיעו לתחנה התיישבו והחלו לדבר על אירועי היום, על
המבחן במתמטיקה שאמור היה להתקיים בעוד כיומיים הם נפגשו בכלל
במטרה ללמוד למבחן הזה אלא שהם עשו הכל חוץ מללמוד באותו ערב.
ועכשיו ישבו ודיברו בניהם על הכל דיברו אבל על העתיד לא, שניהם
ידעו שדברים רבים הולכים להשתנות בקרוב.

בחוץ נשבה רוח קרירה אבל נעימה, הרוח הזו שמבשרת על כך שהחורף
נגמר והלילות יהפכו לחמים יותר ויותר, באוויר היה ריח נעים
ונקי, ריח של משהו חדש.
עמית העדיף להכחיש את העובדה שהכל הולך להתמוטט, כשטלי תעזוב
את הארץ, הוא ידע שהיא מדברת על זה הרבה זמן לפחות ארבע שנים,
בעצם מאז שהוא זוכר אותה נכנסת לשיעור מתמטיקה עם דיסקמן ושאל
אותה מה היא שומעת, כבר באותו יום, היום שבו בעצם הכירו, סיפרה
לו על אבא שלה והדרכון הגרמני שלו ששוהה הרבה זמן בגרמניה
ואולי הם גם יעברו לשם. תמיד הוא היה סקפטי לגבי הרעיון הזה
אבל בתקופה זו נשבו כבר רוחות אחרות, טלי אמרה שאבא שלה קיבל
תפקיד של ארבעה חודשים בחו"ל ושאולי הם יסעו איתו, עמית לא
האמין שיסעו אבל ידע שאם כן לא ישובו לעולם.

הם המשיכו להמתין בתחנה ,לדבר, והזמן כמו עצר מלכת. השעה היתה
הרבה אחרי 23:00 בלילה, אחרי הכל ידידים הכי טובים יושבים
בסופו של יום ומדברים קצת על הכל, רק אחרי כמעט שעה עמית הביט
בפלאפון וראה שכמעט חצות והאוטובוס האחרון כבר לא יגיע, הוא
יאלץ ללכת הביתה ברגל. הוא קם מהספסל שהספיק להרטב מלחות הלילה
והחל ללכת, טלי והדנית הענקית ליוו אותו, זו בהחלט לא היתה
הפעם הראשונה שהוא פיספס את האוטובוס האחרון הביתה בגלל שהזמן
תמיד עצר מלכת כשהם דיברו בניהם בצורה שכזו.
אחרי בערך 2 רחובות עמית ביקש מטלי שתחזור הביתה והמשיך בדרכו
לבד. הוא הניח על ראשו אוזניות, הפעיל את הדיסקמן שהיה לו בתיק
והחל ללכת. סה"כ זו לא היתה דרך ארוכה במיוחד, אולי חצי שעה
הליכה לכל היותר. אבל אוטובוס היה פיתרון שחסך בזמן, למרות
שמאוד אהב לנסוע הביתה באוטובוס האחרון, הוא תמיד חשב שיש בזה
מין קסם שכזה לנסוע עם עוד נוסע אחד או שניים, לפעמים אפילו
לבד ולראות את העיר הקטנה נרדמת לאט לאט, הוא הרבה יותר אהב
לעשות את הדרך הזו ברגל בשעה הזו, זה היה זמן מצוין למחשבות.
הזמן, המקום, נתנו לו מין השראה שכזו הוא הרגיש שהוא מביט על
החיים מזווית אחרת לגמרי, כך לפחות הרגיש באותן דקות, ברקע
פינק פלויד ניגנו לו הוא הרגיש כנראה שרק הוא, שהזמן עצר
מלכת.

כמעט ולא היו אנשים ברחובות בשעות הללו, פה ושם עבר זוג או אדם
זקן אבל הרחובות היו די ריקים. טלי גרה בצפון העיר בעוד עמית
גר בדרום כך שעבר בערך בכל סוגי השכונות והרחובות שהיו שם.
בערך באמצע הדרך ראה לפתע דמות על אופניים מנופפת לעברו לשלום,
תחילה לא ידע במי מדובר אך שהתקרב לעברו רוכב האופניים מייד
זיהה אותו. זה היה נדב, נדב בהחלט לא היה חבר של עמית, הוא למד
שכבה מעליו. הם הכירו דרך חבר משותף שרצה להקים הרכב פרוגרסיב,
עמית ניגן גיטרה ונדב בתופים, בחזרות הם התחברו מעט... נדב היה
אדם די מוזר, מוזיקלית הוא היה גאון עם שמיעה אבסולוטית
ויכולות אילתור נדירות אבל רוב האנשים שנתקלו בו טענו שהוא
הזוי ושיש לו השקפת עולם מוזרה מאוד, הוא להגנתו טען שהוא
קוסמופוליטי, עמית טען שהוא תמהוני, ההרכב התפרק די מהר
מהסיבות שבגללן מתפרקים הרכבים אבל זה לעת אחרת.
נדב חייך והתקרב לעמית. שיערו הבהיר היה אסוף בקוקו ועיניו
החולמניות כתמיד בהו בעמית, על ראשו היו אוזניות שהתחברו
לדיסקמן ומהן בקעה מוזיקה מוזרה שעמית לא הצליח לקלוט.
עמית שאל את נדב מה מעשיו בשעה כזו בחוץ, נדב טען שהוא לקח את
האופניים ויצא לטייל לחפש משהו לצלם. הוא רצה להמשיך לכיוון
האיזור הדרומי בו עמית גר, הם המשיכו ללכת ביחד, ודיברו, נדב
פתח את הלב ודיבר אל עמית, על הכל, על בנות, מוזיקה, הפחד
מהגיוס הקרב שלו, והדרך נפרשה לפניהם. כשהיו די קרובים לביתו
של עמית נדב עצר לרגע ועיניו נאורו :"ואוו זה בדיוק המקום
שחיפשתי" אמר ובהה ברחוב המקביל לרחוב שבו עמית גר, זה היה
רחוב ישן אך שקט, רוב האוכלוסיה בו כמו ברוב השכונה ההיא היו
מבוגרים, הכל נראה רגוע מאוד כמו סצינה מסרט ישראלי ישן.
"הכל כאן נראה כמו בשנות ה-50 , אני חייב לצלם את זה, זה נראה
כאילו הזמן כאן עצר מלכת". אמר נדב ולא הוסיף. הם נפרדו לשלום
שם, כמה דקות מאוחר יותר עמית הגיע לביתו...


עבר אביב, עבר קיץ, והחורף חזר למלוך כאילו מעולם לא עזב,
באותה תקופה עמית אהב את החורף מאוד, הכי הרבה בעולם, בסוף
הקיץ הוא רק קיווה שהגשם הראשון כבר יגיע.
והגשם הראשון אכן הגיע, כשהוא וטלי ישבו על הספסל מחוץ לבית
שלה, הספסל ההוא, היה מקום מאוד מיוחד עבורם הם תמיד נפגשו שם,
ישבו והסתכלו על העולם מהצד, בד"כ בשעות הערב. כשהגשם הראשון
החל לרדת עליהם עמית חייך ונראה מאושר, לא היה איכפת לו שהגשם
מרטיב אותו, הריח שהיה באוויר פשוט שיכר אותו, טלי לעומת זאת
עברה אל חדר המדרגות בכדי לתפוס מחסה מהגשם, עמית הלך אחריה.
הם ישבו וצפו בגשם הראשון ואז היא סיפרה לו את מה שבהחלט לא
רצה לשמוע, היא סיפרה לו שאבא שלה שוב קיבל עבודה בגרמניה אבל
הפעם כל המשפחה נוסעת איתו לשם, עמית שאל לכמה זמן "מקסימום
לשלושה חודשים, בקיץ כבר נחזור" הם המשיכו לדבר עוד קצת ואז
החליפו נושאים, הגשם בינתיים פסק מלרדת אז הם חזרו לספסל,
למרות שהוא היה רטוב הם המשיכו לדבר ונושא הטיסה לא עלה עוד,
אבל שעמית הלך הביתה ברגל (שוב) באותו יום, המחשבות החלו לעלות
לו בראש, גם כשהגיע בלילה הביתה הוא לא ממש הצליח להרדם, הוא
חשב הרבה לפני השינה, בבה"ס ביום שלמחרת וגם בימים הבאים הוא
היה טרוד במחשבות וחששות, עמית ניסה להסתיר את זה ובאמת רוב
החברים שלו לא הרגישו שמשהו לא בסדר, אבל טלי הרגישה, היא כתבה
לו מכתבים, יזמה איתו שיחות, הבטיחה שהכל יהיה בסדר וזה רק
לשלושה חודשים. בינתיים בצורה אבסורדית נראה שהחיים שלו די
מסתדרים. בערך שבוע אחרי הגשם הראשון עמית עבר טסט, נראה
שבלימודים הוא מתחיל סוף סוף להוציא את הציונים שאליהם הוא שאף
להגיע והוא אפילו השיג את הבחורה שאותה הוא רצה כמעט שנה, אלו
בהחלט היו ימים של אושר עבורו, לימים יגיד עמית שזו היתה
התקופה הטובה בחייו, דקה לפני הכל, לפני ההתמוטטות, הקריסה,
הכל נראה מושלם לתקופה קצרה, קצרה מאוד, אולי אף לרגע, רגע
ארוך מאוד.

החורף היה בשיאו באותו ערב של חודש ינואר והגשם לא פסק גם לא
לרגע. הדירה הקטנה בצפון העיר היתה ריקה כמעט לחלוטין מרהיטים
חוץ מספה אחת שעליה ישבו טלי עמית, ועוד חברים שבאו להפרד,
באותו ערב באו אל טלי המון אנשים לא כולם היו חברים שלה , עמית
חשב לעצמו באותם רגעים כמה הוא מאושר שהאנשים האלו קיבלו את
טלי סוף סוף אחרי תקופה כל כך ארוכה של ביקורת מוחצנת כלפיה,
כאב לו כל כך שזה קרה רק עכשיו.
עמית לא זכר הרבה מאותו ערב, מבחינתו זה היה זמן אבוד, והוא
היה בטוח שאם ישאלו את טלי בקשר לזה היא גם לא תזכור יותר
מידי, היו שם מין הסתם מכתבים, מתנות, תמונות, דמעות, הדברים
הרגילים, אבל הוא זכר רק רגע אחד שנחקק אצלו בזיכרון לנצח,
השעה היתה כבר מאוחרת וכמעט כולם הלכו, טלי כבר היתה צריכה ממש
תיכף לנסוע לשדה התעופה, עמית וחבר נוסף שלו נותרו שם לבד, הם
קמו ללכת. היא ליוותה אותם למטה, הפעם לא היה צורך להמתין
לאוטובוס, ולא היה פנאי ללכת ברגל, הם באו באוטו. רועי, חבר של
עמית נפרד מטלי בחיבוק חפוז, כמה מילים ורץ לאוטו בכדי לא
להרטב מהגשם שרק הלך והתחזק. עמית וטלי נותרו לעמוד בחוץ לעוד
כמה דקות, הגשם ניתז עליהם בחוזקה, ואז מבלי לומר מילה הם
התחבקו, לא חיבוק חזק מידי, לא חיבוק של פרידה, ולא של געגוע,
חיבוק רגיל כמו שתמיד חיבקה אותו לפני שנפרד ממנה לשלום בלילה,
רק שהפעם הוא נראה להם יותר ארוך, כאילו שנמשך הרבה יותר זמן,
וכך שנייה לפני, לפני שהכל קרס, והמוות החל להכות, מריבות
וקינאה פרחו בכל מקום ופוררו כל שארית של טוב, ומלחמת הטירוף
והשמירה על השפיות החלה, שנייה לפני כל הרע הזה, רגע לפני, שני
חברים אמיתיים עמדו והתחבקו, רגע לפני שדרכיהם נפרדו לנצח
ובפעם האחרונה נראה שהזמן עצר, עצר מלכת , לנצח.