כשמספרים לך על גן עדן, אז מספרים לך שהכל טוב ויפה שם, שזאת
חוויה אין סופית. וזה באמת ככה. ובכלל, כשלי סיפרו שאני הולך
לגן עדן בסוף התור, הייתי בשמיים רק מהמחשבה שעוד מעט אני באמת
אהיה בשמיים.
רק שמה שלא מספרים לך על גן עדן, זה שאין שם מיטות ושאין שם
שינה ואתה כל הזמן נהיה רק עייף יותר. ומיטה שנראית הדבר הכי
לא חשוב אם אתה כבר בגן עדן, הופכת להיות מושא החלומות שלך אם
רק היית יכול לחלום. זה ממש נורא וממש מעצבן. ודווקא בגיהנום
איפה שהאנשים הולכים כל בוקר למשרד כדי שיענו אותם או שהעבודה
שלהם עוד יותר גרועה והם הולכים לעבוד בלענות אנשים אחרים,
דווקא הם, יכולים להיות בטוחים בזה שתהיה להם מיטה לחזור אליה
וחלום על חיים אחרים להתענות בו.
וחוץ מזה, זה ממש מעייף ומכאיב להזדיין על הרצפה או בעמידה או
בשרותים קטנים של רכבת כל הזמן. וזה הכי מציק שסוף סוף יש עם
מי, הנשים הכי יפות ואתה דופק את הברך באסלה. כל הזמן הזה אתה
מקנא בזאת שהייתה זונה בחיים ועכשיו בגיהנום העונש שלה זה
שיאנסו אותה, אבל עכשיו כל דקה היא תחזור להיות בתולה ותחווה
את הכאב שוב ושוב כל היום. אתה חושב איזה כיף לה, כי לה לפחות
יש את היכולת להישען על הרכות המרגיעה של המיטה ואולי אפילו
לאבד את ההכרה מדי פעם.