... והיא מוטלת ללא רוח חיים על האספלט החם של רחוב תל-אביבי.
יפעת, אשה יפה, יפה מאוד לגילה. בת 40, מתגוררת בתל אביב,
מחזיקה דירה מסודרת וממורקת למשעי, שתי בנות - גליה ועמית ובעל
- ששמו שאול.
בכל יום היא מגיעה בבוקר למשרד עורכי הדין דני את יורם
בהרצליה.
מזכירה מסורה לעבודה, תמיד נקייה, תמיד חייכנית, תמיד
אפקטיבית.
יפעת שוחטת לחלוטין את הסטיגמה על מזכירות. מעולם לא הכינה קפה
לבוסים שלה, תמיד דאגה להישאר בתחומי עבודתה, לא רדפה אחרי
קידום או אחרי ג'ובים אחרים. הדבר שהכי היה חשוב ליפעת היה
שקט.
יפעת חוזרת לילה אחד מאוחר. שאול ער.
"איפה היית?" שאול שואל את אשתו היקרה.
"במשרד." היא עונה בטבעיות.
"עד 12 בלילה?" הוא משיב כלא מאמין.
"הייתה ביקורת על המשרד והיינו צריכים לשבת על תיקים למחוזי."
"או.קיי". משיב שאול. ניכר היה שהוא לא מאמין למילה שיצאה מפיה
וגם שהוא פגוע מאוד.
"אני הולך לישון."
"אתה כועס עליי, שאול?" שואלת יפעת.
"לא..."
"ועכשיו את האמת..."
"יפעת, אני לא כועס ולא כלום. חיכיתי לך שתחזרי, חיפשתי אותך
ולא חזרת אליי ודאגתי נורא, זה הכל..."
"גליה הלכה לחוג שלה היום?"
"כמו בכל יום רביעי."
"למה אתה תוקפני?"
"יפעת, אני לא תוקפני ולא נעליים! אני עייף! אני הולך לישון!
תכבי את האור במטבח כשאת יוצאת."
"טוב... לילה טוב, שאול."
"לילה טוב!"
כך נראתה שגרת חייהם של הזוג נחמוביץ'. תקופה מאוד ארוכה.
שאול לא עבד. יפעת נטלה בכל הוצאות הבית.
שאול היה מוזיקאי. ניגן שנים בפסנתר ישן ולא מכוון. הופיע פה
ושם במועדוני ג'אז בתל אביב והסביבה, אבל למד על בשרו שמוסיקה
לא מביאה לחם.
הוא היה מתוסכל מעצמו, מהחיים, הוא קינא בהצלחת אשתו, שנדמה
היה שרק הולכת ונהיית יותר צעירה, בעוד הוא מזקין בכל יום
שעובר ומצמצם את המרחק לקבר.
על דלת ביתם היה תלוי שלט קטן, מזכרת מימים מאושרים יותר:
"כאן גרים בשקט ובאהבה גליה עמית שאול ויפעת."
שקט ואהבה, שתי תכונות שמילאו את ביתם כל כך. השקט שבו שאול
ניגן על הפסנתר הישן והאהבה שבה הייתה יפעת מתבלת כל חיוך.
שאול הקריח, גידל כרס בירה ושערות על כל גופו, הוא החל להידמות
יותר ויותר לאביו. שאול היה מבוגר מיפעת רק בארבע שנים אך
לעתים היה נדמה שהמרחק ביניהם גדול הרבה יותר.
לעומתו יפעת שמרה על גזרתה החטובה לאורך השנים. רגליים ארוכות
וחטובות, בטן שטוחה וחלקה, שדיים גדולים, עגולים ורכים ושיער
שחור גלי וגולש.
את רוב זמנה בילתה יפעת מחוץ לביתה, כך שאת בעלה ואת בנותיה לא
ראתה הרבה. שאול תפקד על תקן הבייביסיטר, האבא, האמא, וגם הסבא
והסבתא.
ליפעת היו הרבה מחזרים. לקוחות של המשרד בו עבדה, הבוסים שלה,
סתם גברים בבתי קפה. יפעת תמיד סירבה בנימוס. התא המשפחתי שלה
היה חשוב לה מאוד ואף על פי שבילתה שעות רבות בעבודה היה זה רק
משום שאהבה את ביתה ורצתה להעניק לו את הטוב ביותר.
"את בוגדת בי?" שאל ערב אחד שאול את יפעת.
שניהם שכבו במיטה הזוגית שלהם. שאול קרא מגזין מדע ויפעת הייתה
עסוקה במריחת לק על ציפורנייה הארוכות.
"חחח...." השיבה יפעת וחזרה לעיסוקה.
"יפעת... אני רציני. את בוגדת בי? תעני לי!"
"נניח, שהייתי בוגדת בך. רק נניח... נראה לך הגיוני שאשב כאן
ואספר לך על זה? שאודה במעידה שלי מיד?"
"הבנתי..."
"שאול! תקשיב לי, ותקשיב טוב! אני לא בוגדת בך, אתה הגבר
הראשון שלי, אתה האבא של הבנות שלי ואתה החבר הכי טוב שלי."
שאול חייך חיוך עצוב ואמר:
"בסדר, מתוקה שלי, מצטער."
שאול לא האמין לאף מילה. הוא הרגיש איך אשתו נגעלת ממנו בכל
יום שחולף. הוא קלט את הוויברציות הרעות שעוברות בגופה כשהוא
חודר לתוכה. הוא הרגיש את הגועל, למרות שיפעת תמיד ניסתה לגרום
לו להרגיש הכי גברי ויפה בעולם.
"אתה הגבר הכי יפה בעולם, אתה סקסי ותמיד תהיה סקסי. אתה הגבר
הכי סקסי בעולם!"
מילים, מילים, מילים... עם השנים אתה לומד כמה חסרות ערך הן.
שאול למד על בשרו. למד על בשרו יותר מדי דברים.
כאן אני נכנס לתמונה. בחור בן 21, חייל, וכמו שאול מוזיקאי.
אני יושב באותו הפאב שאני יושב בו כל יום שישי. מזמין בירה
מחבית, מפטפט עם המלצרית, אחר כך עובר לברמן, אחר כך לברמן
אחר, ככה שעתיים וחצי, עד שמשהו לא מהעולם הזה נכנס לפאב.
מהשנייה שיפעת נכנסה לפאב כולם הרגישו לא בנוח. אישה בת 40,
יפה ככל שתהיה, תבלוט קצת בפאב לצעירים שהזקן מכולם בן 30.
היא התיישבה בכיסא שלידי שהיה פנוי והזמינה שתייה.
היא נראתה עצובה.
אבל לא בגלל משהו ספציפי. היא נראתה כאילו עצב של חיים שלמים
רובץ עליה. חיים שלמים של בזבוז.
היא שתתה את המשקה השקוף שלה בשקט, מדי פעם שקשקה את הכוס עם
קוביות הקרח. אני ניסיתי לשמור על קור-רוח, התעסקתי בשתייה שלי
ובדף שהיה מונח מולי, מנסה לתרגם מחשבות למילים ולא מצליח.
אני מעיף עליה מבט. היא יפה, בהחלט. בחורה עם רמה. לא מישהי
שמסתובבת במקומות כאלה.
אני מקיש עם המגף השחור שלי על הרגלית של כיסא הבר.
היא מפנה את מבטה אל מקור הרעש ומתבייתת על מגפי הבוקרים
השחורים שלי.
אני מחייך אליה והיא מחזירה חיוך. אני מחליט לפעול מהר.
"אפשר להזמין אותך למשקה?" אני שואל בטבעיות.
"אני לא קצת זקנה בשבילך?" היא משיבה אך לא בהתנשאות.
"אה, לא, לא. לא התכוונתי לזה. את פשוט נראית קצת עצובה וחשבתי
שאולי את רוצה חברה. כשאני מזמין מישהי למשקה אז זה רק
למשקה."
היא חייכה.
"אני לא מושכת בעינייך?"
"כמו שאמרת, את מבוגרת מדי בשבילי..."
היא צחקקה. הייתי מאושר מזה שהיא הבינה אותי ולא נפגעה או
משהו, לנשים יש נטייה להיפגע.
"בן כמה אתה בכלל?" היא שואלת בעוד היא מערבבת את השתייה
שקניתי לה.
"בן 21, חייל." אני עונה בכנות, מחליט שלא להיכנס לשקרים
מיותרים כדרכי.
"חמוד." היא עונה בגוון של מורה סימפטית.
"מה שמך?"
"יערה." היא עונה לי.
"יערה? את לא נראית כמו יערה." יש לי חוש טוב לשמות
ופרצופים."
היא חייכה חיוך רחב וצחקה.
"שמי יפעת."
"או! זה הרבה יותר מתאים לך. יפעת היפה."
היא משלבת את רגליה באיטיות ולפתע מרצינים פניה.
"מה קרה? אמרתי משהו לא בסדר?"
"לא, לא, חמוד. זאת אני שלא בסדר. מה שמך?"
"שאול." עניתי לה.
"אתה רציני?" היא שואלת ומלבינים פניה.
"כן... למה?"
"לבעלי קוראים שאול."
"אההה... את נשואה..." אני משיב וקשה היה שלא להרגיש את האכזבה
בקולי.
"אה הא..." היא משיבה בחוסר עניין.
"בא לך לצאת לטייל פה באיזור?" היא פולטת.
אני כמעט נחנק מעצם הרעיון ולא יודע מה להשיב לגברת.
"אממ... כ... כ.... כן, כמובן."
"אוקיי, הרכב שלי בחוץ, בוא ניסע בשלי..."
אנחנו יוצאים לחנייה שסמוכה לפאב ומשוטטים בין שורות המכוניות.
היא נעצרת ליד B.M.W שחורה, מבריקה וחדשה.
"טוב, זה האוטו...."
"סביר... נלך על זה..." אני משיב לה בעודי מזיל ריר על גוש
המתכת היפיפה שעמד מולי.
היא צחקקה ונכנסנו לאוטו.
אנחנו נוסעים לכיוון הים. היא נוהגת עם יד אחת כמו גבר. פראות
שלא הספקתי לראות אצל אף בחורה. אנחנו עוצרים ויוצאים מהרכב
שלה ומתחילים ללכת על החוף.
כאן היא מספרת לי את כל מה שסיפרתי לכם בהתחלה על שאול בעלה
ועל הבנות שלה ועל העבודה שלה, ועל הירושה שנפלה בחלקה שעליה
בעלה לא יודע דבר.
"תראה, הוא חושב שאת כל הכסף אני עושה בעבודה. אבל זה כסף קטן
לעומת מה שירשתי. מסתבר שהיה לי דוד רחוק עשיר מאוד בלונדון.
הוא נפטר ומשום מה הוריש לי את כל הונו. לא היו לו משפחה או
ילדים... הרבה כסף ירשתי..."
"נו, אז מה הבעיה פה?"
"אין לך מושג כמה שכסף יכול לאמלל בן אדם."
"אז למה בעצם את לא מספרת לשאול על הכסף?" אני שואל בתמימות.
"את לא אוהבת אותו?"
"אוי, אתה ילד...
"כששאול ואני היינו צעירים היה לו חלום כזה להיות זמר גדול.
לפוצץ אולמות בניו יורק ולהיות מליונר. זה לא קרה. שאול נהיה
אדם פתטי שלא מאמין בעצמו ובאחרים. אמנם הוא מטפל בבנות אבל
אתה חייב להסכים איתי שזה קצת עלוב שהאשה מביאה את כל הכסף
לבית.
"הוא פשוט לא הגבר שאיתו התחתנתי. הגבר שהיו לו חלומות בשמים
ושאיפות עד הירח. הוא היה מנגן לי שירים בגיטרה ובפסנתר ואני
הייתי נמסה מבפנים. אחר כך היינו עושים אהבה כמו שני ילדים בני
16. זה היה נפלא."
לא ידעתי מה להשיב.
ישבנו על הסלעים הגדולים שכיסו את החוף של הרצליה והבטנו אל
הים.
נהיה לה קר והיא התעטפה בסריג דק ושחור.
דרך החולצה הלבנה שלה היה אפשר להבחין בחזיית תחרה, כתפיות
עבות המעידות על המשקל הרב שהן צריכות לשאת.
ישבנו במרחק של כ-20 סנטימטר זה מזה. יכולתי להריח את הבושם
שלה שהיה דומה לריח של אימי מתערבב עם ניחוח הגלים.
הסתכלתי על הגלים נשברים אחד אחד ויכולתי להרגיש שהיא בוהה
בי.
"אני יכולה להיות אמא שלך..." היא מלמלה לעצמה חרש.
"נכון." עניתי לה. לא מנסה להתווכח איתה ולהקל עליה. יכולתי
להרגיש שהיא בודדה והיא צריכה תמיכה, לא יכולתי לנצל זאת לרעה.
החלטתי שאלך על זה רק אם היא תעשה את הצעד הראשון.
"אתה יפה." היא פלטה.
"תודה, גם את". עניתי לה.
"אני יכולה להיות אמא שלך..." שוב.
"נכון."
"אני יכולה להיות אמא שלך. אני יכולה להיות אמא שלך... אני
יכולה להיות א..."
נשיקה.
"מא שלך..."
האשה הייתה בהלם. לא הצלחתי לעמוד בהבטחה שהבטחתי לעצמי
ונישקתי אותה. דקות ספורות עברו עד שהיא יכלה לדבר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.