שמרתי עליו טוב. חיבקתי אותו הכי חזק שאפשר. ליטפתי אותו,
וטיפחתי אותו, בכל זאת הוא נטש אותי.
התחננתי אליו שיחזור אלי, הסברתי לו שבלעדיו רע לי, ושאחרי
שהייתי איתו, אני כבר לא אוכל לחיות בלעדיו. לרגע היה נדמה
שהוא חוזר אלי, אבל לא, הוא ברח הרחק. בעצם, לא כל כך הרחק,
הוא ברח אל בין זרועותיהן של חברותיי הטובות.
ובהתחלה, ניסיתי לשמוח בשמחתן, ולא לנהוג בהן בצביעות, מהר
מאוד התייאשתי, לא הצלחתי להעמיד פנים, כאב לי שלהן היה אותו,
ואילו אני הייתי צריכה לשרוד בלעדיו. אז התרחקתי מהן, ונותרתי
לבד, רחוקה גם ממנו.
אתמול הוא עזב את אחת מהן. עזב אותה לנצח. חשבתי לי באנוכיות,
שאולי עתה יחזור אלי. אלא שחברתי הטובה (לשעבר) לא יכלה לסבול
את אובדנו, והתאבדה. כעת, גם אלי הוא כבר לא יחזור. לא, האושר
איננו אוהב אותי.