אמא,
שוכבת נטולת כוחות
על ערש דווי.
פניה היפות,
עייפות,צמוקות.
שערה הלבן,תלתלי,גלי,
ידיה פשוטות,רועדות,
גופה ננטש, בכאבו זועק,
וליבי הולם,משתנק.

אמא,
רק תמול שלשום
הלכת,גווך זקוף.
חייכת אלי בחן,
עינייך,מבטך חשוף.
אמרת,דברת, שאלת.
ואם רצית,כעסת.
הבנתי,התנגדתי,
כעסתי, הסכמתי.

אמא,
ימי כאב וזעם
על נפילה קטלנית,
שסחפה גופך השברירי
למערבולת סופנית.
על רשלנות,ללא מוצא
של מטפלים וטיפולים,
לקראת קיצך,אויה.

אמא,
מחוזות זכרוני
מהדהדים בחוזקה.
ימי התלות,כילד,
חלומות ותקווה.
חום הענקת לי
ותמיד מוכנה
זמינה לעזרי.

אמא,
לקראת,את עוצמת עיניים
ואני מפחד,מה ילד יום.
מה יביאו יומיים.
אל נא תעזביני,
השארי עוד ועוד.
מר ליבי שאינני
יכול לה,לסגוד
לפרידה הכפוייה,
גם אם לסבלך
תביא גאולה.

אמא,
אולי מלאך
שבא מעל.
לבוש הגלימה,
בידו המגל.
יוותר לך הפעם
יעניק עוד זמן קט.
ונוכל רגעי חסד
למצות עד תומם,
אם וילד,
מה זכה אהבתם.





לזכר אימי.,