אני עוזב היום.

לוקח את כל הדברים הקטנים והלא חשובים שלי, מעמיס ועוזב.
לא יודע לאן
לא רוצה לדעת לאן
לא מעניין לאן
פשוט עוזב
מגשים את הפנטזיה הגדולה ביותר שלי בשש השנים האחרונות, להיעלם
ולהתחיל הכל מחדש.
להיולד מחדש במקום אחר, בשפה אחרת, היסטוריה אחרת, נוף אחר.
את כל הזיכרונות אצרור יפה בתוך קופסה נעולה היטב. את המפתח
אזרוק למקום שגם אני לא אוכל למצוא.

השמיים כל כך כחולים היום
אני נזהר לא לטבוע בהם.

להתראות.

נסיעה בלב המדבר.
לילה.
אתה שקט
אני שקט
אני לפעמים מגניב מבט אליך, כשאין עיקולים בדרך.
אני יודע לזהות את המחשבות שלך
אתה הרי ממש כמוני.
אחים לנשק
אחים לבדידות (אתה סובל ממנה, אני והיא חברים טובים מאז
ומעולם)
אחים לצרה.
אם היית יודע כמה אני אוהב אותך
היית בוודאי מחייך במבוכה
או מתכנס אל אחת מהשתיקות שלך, אותה שתיקה שאתה שותק בשעה
שהדאגה משתלטת על המחשבות.
לילה.
ירח תלוי בחוסר אונים מעל אחד מהרי השולחן.
עצרנו.
אני מכין קפה שחור עם פק"ל הקפה המפורסם שלי.
מרחוק נשמעים קולות תוף ואנשים רוקדים. כך בלב המדבר.
אתה מצלם כמה תמונות בחושך.
מסרב לשתות קפה. (כבר שתית אחד בעצירה הקודמת)
עוד מעט ממשיכים.
מאה ושמונים קילומטרים של שתיקה עוד לפנינו.

להיוולד מחדש במקום חדש
עם אוויר חדש
ושמש חדשה

אדם עושה את עצמו.
עצמות נשברות מתאחות לאט

נע ונד תהיה בארץ.
להט החרב המתהפכת תסנוור אותך כל אימת שתביט לאחור.

סוף הדרך מתקרב.