את ניצבת מול הדלת המוגפת.

הגבר הטיפוסי נכנס למערה שלו ונעל אחריו את הדלת.
קולות שיקשוק שרשראות הברזל היוו מוסיקת רקע מתאימה לתהליך
נעילת הרגשות בו היה עסוק כרגע. הוא לא האמין מעולם  בכנות
במערכת היחסים. רק בהגנה. והוא ידע שהוא הגן עליה כמה שרק יכל,
בעיקשות. הוא הגן עליה בעיקר מעצמה.
הגבר הטיפוסי חיכך את לחיו, ונאנח. זיפים בני יום עיטרו את
פניו, ומבלי להסתכל במראה ידע ששוב הוא כנראה פישל, ותחושת
ההתרסה המכוונת, שהביאה אותו לומר את המילים הקשות ההן ( "אין
לי כבר מה לומר לך") פינתה מקומה לעצבות כבדה מנשוא.

הוא אהב "דברים של גברים":

קפה, בשר, סכנה.
טיולים, סקס, חברה.
עיתון, ג'ל, מהירות.
אוכל, שש-בש, רעות.
בירה וכבוד. אה, כן-וסיגריות.

עכשיו לא מצא בהם עוד טעם, אך המשיך, כמו מונע בכוח ההתמדה,
לעשן בשרשרת וללגום מבקבוק הבירה המרה. אולי חשב שסמים אלו, על
אף שעמדו מבויישים  בפינת המריבות, יפיגו את הבדידות.
הוא סקר את מערתו, חדרו הפרטי בהחלט. שלטי האזהרה ("איזור
פרטי, הכניסה אסורה, ראו הוזהרתם!!!!") היו פזורים בכל מקום
ושביל הכניסה הוסתר מאחורי שורת שיחים קוצניים. הוא לא טרח
להשקיע בעיצוב, רק בדברים ברי חלוף. בירה.
הגבר הטיפוסי ישב כבד וסגור, ושתק.
עם כל חבריו שמקיפים אותו רוב הזמן, הוא ידע להיות גברי. לעשות
את מה שגבר טיפוסי עושה. רק איתה, עם הפרח הנדיר שלו, הכל היה
שונה. עדינה שכזאת, פגיעה, מלאה בפחדים כרימון. "לא להיות לבד,
לא לפגוע בבריאות, לא להסתכן". היא הטריפה את חושיו וגמרה לאט
לאט את סבלנותו הגברית לגבי דברים כה רבים, אבל היה בה משהו,
היה קשה לו להגדיר, היה בה משהו הוא נצמד אליו בידיו וברגליים
יונק כמו עולל, כמו התינוק הרך שפעם היה, משהו ח י, משהו
שעכשיו הוא ידע שנקרא "רגש". ועכשיו כל זה אבד לו.
ובכל זאת הוא לא הרגיש אבוד.
זה לא לעניין להרגיש אבוד.
זה לא לעניין להרגיש.
הגבר הטיפוסי רצה לקרוא ל"זה", למפלצת שהשתוללה בו מזה זמן-מה
והראתה לו, מזאת הפעם המי-יודע-כמה את הדרך למערתו, בשם. ואולי
זאת הייתה מטרת הסתגרותו, ההסתובבות חסרת התוכלת הזאת, השתיקה
בת ארבע השעות. הוא רצה, כמו אלוהים לבני האדם, להעניק לה את
שמה ולגמור את  הסיפור סופסוף. אבל הוא ידע היטב מה הראה תג
המחיר המצורף לכל החלטה, גם לזאת, הגורלית-איבוד סופי, מוחלט
ונצחי של האהבה. והיא הייתה חשובה לו. אך לא הייתה פה שום
אופציה אחרת. הוא חייב לעשות זאת, הוא חייב לחתוך.
אבל הגבר הטיפוסי לא אגר בעצמו כוח כדי להתיר את השלשלאות
ולצאת לעמוד אל מול פניה, כי ידע שזאת ההזדמנות האחרונה.


אני עמדתי מול הדלת המוגפת, וכל מה שהפריד בינינו היה מבע
פניו.
כשהוא עצוב, הוא מעמיד פנים מהורהרות, דוק קרוש גורם לעיניו
להיות אטומות. גופו מתקשח. הוא פה-והוא במרחק קילומטרים רבים.
כמו תמיד, לא ידעתי מה בעצם הוא עושה שם, יכולתי רק להריח את
שביל העשן שהיה זה שהוביל אותי אל מקום המסתור מלכתחילה.
אז נתתי לו, כמו שכתוב בספרים, להשתכשך במסכנות הגברית הזאת
כמה זמן שרצה, כי ידעתי שהוא יחזור, רך מתמיד ואוהב.
לא הייתי מוכנה למה שעתיד היה לקרות.
לא ידעתי שנתתי גורלי ביד עיוור, לא ידעתי את מה שהסתיר, לא
ידעתי....עד שידעתי.
נשיקתו לא הייתה נשיקה של פיוס. היא הייתה נשיקה של "אני אשם",
ואז ידעתי-הריח החריף שהתפשט בחדר היה ריחו של בגידה.
הוא לקח את עצמו ממני-והפעם לתמיד.
כשנלחמתי בו, שיילד את הרגש הזה, האחרון בהחלט, החוצה לעולם,
הרגשתי כאותו אדם העומד, אחוז יאוש ומפרפר, תחת הבניין הגבוה
שעל קצהו עומד היקר לו בחייו, ומאיים לקפוץ. דחפתי אותו לקפוץ,
ואחזתי בכל הכוח בזנב חולצתו, למנוע את הנפילה.
רק  רציתי שיזכור-
היה לו מזל, היה לו פרח, ועכשיו הוא משוחרר.






לאורי.