לעבור ברחוב זה סיוט מתמשך.
הפראנויה שהייתה בעבר גדלה והתעמצה ותפסה ממדים, שאפילו
הדימיון המפותח שלי, לא יכול לשמור על הקצב.
אני לא סתם פרנואידית. אני פרנואידית עם הצדקה. העולם התאכזר
אלי יותר מידי פעמים. ואנשים שעיניי מעולם לא ראו התייחסו אל
גופי כאל גופם.
קשה לעבור ברחוב אחרי דבר כזה.

שעת ערב, אני וחברה הולכות ברחוב צדדי בעיר. מאחורינו רץ
מישהו, מתוך הרגל מיידי, שלפתי את הפלאפון שלי וחייגיתי 100.
אתם יודעים רק ליתר ביטחון ורק חיכיתי שיקרה משהו כדי ללחוץ על
הסנד.

תמיד הייתי ככה. תמיד חיכיתי למשהו רע שיקרה לי. תמיד ניזהרתי
ולפני שעלתי למוניות הייתי רושמת את מספרי המונית או מחייגת
100 ורק מחכה, וכבר בראש מכינה משפט מחץ. אתם יודעים למיקרה
וזה יתנתק והמשטרה לא תספיק לרשום מספיק פרטים.

אז הלכנו ברחוב. תמיד הלכנו בדרך הזאת. תמיד פחדתי גם. הגענו
לקצה הרחוב. הבחור כבר עקף אותנו והיה מלפננו הוא הפסיק לרוץ.
במחשבותיי אמרתי כי בוודאי הוא מתאמן וכעת התעייף והוא הולך.
לפתע הוא הסתובב והתקרב אלינו.

לבשתי באותו היום חולצה כחולה גדולה של אחי. (מגחכת) אירוני.
בזמנו היה חורף, ואני רגישה לקור, לכן הייתי באה לבית הספר כל
יום עם חולצה ענקית בעובי של שמיכה. ולא הייתי לובשת רק אותה.
מתחת לזה שמתי עלי שכבות רבות, כל יום לפחות 5, מתוכן לפחות 4
ארוכות.

הוא התקרב. אמר איזה משהו. אני לא בדיוק זוכרת.
אבל הוא היה ממש קרוב. קפאתי. הרגליי לא איכזבו אותי, אמנם
שכחתי מהפלאפון והמשטרה, אבל ידיי עשו איקס מיידי על החזה
שלי.

כשהתחיל לגדול לי החזה. בערך בגיל 13 הייתי מקווצת יד אחת
לאגרוף את היד השנייה הייתי שמה עליה ומקריבה לליבי. מתוך בושה
לחזה הלא ברור, בגיל הלא ברור הזה.

עמדתי קפואה. הכל ניראה לי כל כך לאט. אני חושבת שאפילו
הסתובבתי אליו אחרי שכבר ברח וצעקתי עליו שהוא מאניק ובן זונה.
החברה שלי מייד שאלה אותי אם הכל בסדר. האם הוא עשה לי משהו.
אמרתי שאני בסדר. הסברתי מה הוא עשה.
קפואה עמדתי.
התקפלתי ובכיתי.