אני קורא ספר, מתוארת בו הבחורה היפה בעולם,
ואת לא עולה לי לראש
כמו חלום מציאותי עם בחורה שאני מזיין,
ואת לא עולה לי לראש...
היינו בפסטיבל, מחובקים כמו פעם,
מחזיקים ידיים ומרגישים כמעט את אותם הדברים,
אבל בבוקר ייגמר לי, ותעלה לי אחרת לראש.
אחת שונה, מצחיקה לא פחות ,יפה אולי יותר, זורמת כמוך, רק
אחרת. עובדה שכבר לא מציקה לי.
איבדנו אחד את השניה בתהומות שהיו בגלל משחק ארור שלך,
את חייבת להודות מתישהו. כמעט שנה אחרי,
ועדיין מחפש איך לא להיזכר בך לפעמים,
וכשקורה, אז לא באופן רציני.
אני חושב על מי אני אוהב כרגע, כן,
גם מחשבה כזו רצה לי לפעמים במוחי, ואת לא עולה לי לראש.
לרגע נלחצתי, האם באמת זה נגמר?
ואולי מחר תעלה השמש מחדש עלינו גם,
ונהיה מחובקים כמו פעם, מחזיקים ידיים מול המדורה,
בפסטיבל כזה או אחר, ותודי בפני שעד כאן המשחק,
אנחנו כבר לא בני שש. קרוב לעשרים זה לא צחוק,
ואת לא עולה לי לראש...