אני רוצה לשוב ולהיזכר בזרועותיך המחבקות אותי, בחיוכך שהאיר
תמיד גם את עינייך, לראות אותך טובלת שוב את המכחול בצבע,
לשמוע אותך אומרת "מה שחשוב זו ההבעה, ההבעה שיש בעיניים." אני
רוצה לשמוע אותך מתווכחת עם סבא, שאומר שלא בריא לאכול דברים
מתוקים אבל את אמרת שהילדה רוצה והילדה יכולה לקבל, ורק קצת,
כי קצת זה בסדר. סבתא, אני רוצה שנשב על הטיילת מול הים, עם
חבורת הציירים הגמלאים, את תתני לי בריסטול לבן וגירים
צבעוניים. כולם יציירו את הים ואני אצייר את האנשים. סבתא אני
רוצה לראות אותך מחייכת, לשמוע אותך מספרת שוב על שנות נעורייך
איך גרתם בכל המקומות, בעיר הגדולה בדמשק, במושב הקטן אביחיל
ובעיר העברית הראשונה, תל אביב. להקשיב איך נראתה אז  ארץ
ישראל היפה, התמימה, הפשוטה. ואיך היית מתארת אותה, צבעונית
וחמה, תוססת, ילדותית, צעירה ותמה ובעיקר, בעיקר אנושית. אבל
זה היה אז. וכשאני חושבת עלייך עכשיו איני יכולה שלא לראות את
המבט העייף הנשקף מעיניים עכורות. בביקור האחרון כבר לא זכרת
מי זו מירב ומי זו אפרת. ויש לי תמונה שלי ושלך בחדר המבקרים
בבית האבות הסיעודי. אני יושבת על ספה כחולה מנוקדת, ראשי נשען
על ידי השמאלית, איני מביטה אל התמונה. מצד ימין שלי גם את
ישובה, על כסא גלגלים מגושם, וידך, איזה קטע, תומכת בראשך
העייף, ומבטך הנורא צורב מאז במוחי, בליבי. נראית אז כל כך
עייפה, כל כך אומללה, מיואשת נורא, כאילו ידעת מראש מה יקרה
ורק חסכת במילים עבור סבא, שלא ירגיש גם הוא רע. וכששאלנו אותך
מה הרגשתך אמרת "בינוני", אבל האם בליבך כבר ידעת שזה לא
בינוני אלא רע וימשיך עוד לרדת?
אני כל כך מצטערת סבתא, שכל פעם שבאתי לבקר לא ישבתי איתך
לצפות בך אוכלת ארוחת צהריים או ערב. לא יכולתי לשאת את סבתא
שלי, שהייתה כל כך פעילה מבוקר עד ערב, שהלכה, וטיילה, וכתבה
וציירה וראתה כה הרבה וידעה לספר על זה יושבת כתינוקת, נכה,
ומואכלת בכפית. אז מה אם המצב נמשך כבר שמונה שנים. אני מצטערת
סבתא, העדפתי לשמור את תמונתך היפה בליבי. ועם השנים ביקורי
הלכו והצטמצמו. אמנם הבטחתי ורציתי לבוא והרבה אבל משהו שמה,
כמעט בטוח שהריח, ריח החולי וחומרי החיטוי, דחק אותי משם
ואפילו כשכבר באתי לא הייתי שם בליבי. אבל את תמיד היית בליבי,
ותמיד היית בנפשי, הרי לך אני חייבת את חיבתי לקריאה ולציור
ולכתיבה, לך אני חייבת את ההתבוננות התמימה, לך אני חייבת את
עצם מהותי כאמנית ואף כאישה ולכן, סבתא, את לא מתת באמת, כי
המשכת לחיות בקרבי. ולכן אני יודעת, סבתא, אמא של אבא, אשתו של
סבא, שולמית גולדין יצחקי, בתם של יעקב ובתיה גולדין - גולן,
נולדת בשמונה עשר בינואר אלף תשע מאות ושמונה עשרה, בת שמונים
ושש, שלושה חודשים ושנים עשר ימים, את מתה רק פיזית, רוחך חיה
ותמשיך לחיות עוד שנים רבות תיזכרי בליבי.