הלוואי והיה לי כישרון לכתוב יפה. לכתוב משהו טוב, ובו-זמנית
חשוב שהוא יהיה אמיתי, שיהיה עליי, על מה שאני מרגיש וחושב,
ורצוי שלפחות 50 אנשים יקראו אותו וידרגו אותו, עדיף שבממוצע
5.

רציתי שנצא לפיקניק במושב, עם הדשא, והגן עם הבריכה בלי המים.
כמה נרות, לונג פרוס מתחתנו, תפוצי'פס שמנת ובצל, היא ואני.
אבל הבטן שלה קצת כאבה, והעיניים עוד יותר מהמלחמה להשאיר אותם
פקוחות.

כשהייתי קטן, הייתה לי שאיפה להיות וטרינר. מקסימום וטרינר.
לטפל בחיות, אבל הייתי קטן. התרכזתי בחלק הכיפי של לשטוף כלבים
ולהאכיל חתולים, ולקבל בתמורה ליקוקים ואהבה, לא חשבתי בכלל על
דם וקטיעת איברים כשצריך.

התגייסתי. רציתי משהו פשוט, לא להסתבך יותר מדי עם צה"ל. פקיד
פשוט כזה, שלא יוצא הרבה מהמשרד, עם לוח פז"מ בצורת פו הדוב.

נורא אהבתי את הגיטרה שלי. גם שבוע אחרי שקניתי אותה, רציתי
שהיא תיסחב איתי לכל מקום, אפילו שבקושי ידעתי שני אקורדים.
טענה שזה רעיון גרוע, כי יש לה אותה גיטרה בבית. גיטרה שלה.

אילו יכולתי להיות עצמי בבית-ספר. לא אחד שחורש שבועות
לבגרויות, אלא ללמוד יום ולהוציא מקסימום 96, ואפילו ללכת
לבכות לבוחן שיעלה לי נקודה אחת או שתיים. אולי אפילו מהאנשים
השקטים. שלא מושכים תשומת לב ותמיד יפיקו את המיטב מהחיים
שלהם. גם אם הם ירצחו מישהו אחרי 30 שנה.

אולי אח שלי היה מתישהו מפסיק לגנוב לי בגדים. בוקסר, זוגות
גרביים, אפילו חולצות שאמא קנתה לי, הוא היה לוקח. אז מה אם
הוא בחו"ל קצת פחות משבעה חודשים וניצני געגועים פורחים להם.
גנב בגדים.

אז אולי אני בנאדם שונה איתה. אולי אני בעצם אידיוט גמור מטבעי
ופשוט כשאני עם אנשים אחרים, חברים למשל, היא רואה את האני
האמיתי שלי. אולי אני ערס? מקווה מאוד שלא. חבר אחד אמר שזה
לגיטימי להיות אחר כשאתה עם חברים ועם חברה שלך. אז למה היא
כבר לא מכירה אותי? למה היא בכתה?

תמיד יש לי תחושה שמאז שרבין נרצח, כל החיים שלי השתנו. למרות
שהייתי בן 10, וקמתי באותו בוקר של אחרי הרצח במיטה של אמא
והיא סיפרה את הבשורה. זה טוב, אתה משלה את עצמך ככה. החיים
היו אותם חיים, עם אותם שמחות ורגעים יפים, ושנאה וכעס ואפילו
עצב, גם אם הוא היה חי היום, או מת מזקנה.

וכשקונים דבר חדש, אז למה תמיד מפחדים לגעת בו? זה קורה גם לי,
אבל למה? בשביל מה קנית אותו? חולצה חדשה ויפה תישאר תמיד
במגירה? למה כשמקבלים מנה שנראית טוב וגורמת לריר בשפתיים, אבל
הצורה שלה נורא יפה, מפחדים להרוס? אז למה לכל הרוחות ההורים
שלי התגרשו?

שנה וחצי במיטה בשני בתי-חולים. שלושה ניתוחים. כמה סדרות
טובות של טיפולים כימותרפיים. אין ספור דקירות בגוף. צלקת אחת
רחבה בבטן. פחד אצל אנשים. "אתה בסדר? אתה בריא עכשיו? זה
מדבק? איפה זה היה? מתי? בן כמה היית?" אלפי אנשים שמנסים
לגרום לך אושר, אז למה אף אחד מהם באמת לא הצליח?

למה אפשר להתמכר לרחמים עצמיים? אחרי שיחה קצרה או מצב רוח רע
ביום שמש אחד הכל רע ואתה רק רוצה להסתגר בתוך עצמך, שמישהו
באמת יבין מה עובר עלייך וימצא לך פיתרון קסם.

כשאני אמות, אני אבקש מאלוהים, אם הוא קיים והוא לא כועס
שאכלתי לחם בחול המועד, להיות בגלגול הבא ציפור. כשיהיה לי רע
אני פשוט אפרוש כנף ואעוף למקום טוב יותר. בלי חשבון לאף אחד,
בלי רגשות אשם או מצפון, בלי כעס או כאב, רק עם רצון הישרדות
של רעב או צמא.

נתראה בעוד 60 שנה על אדן החלון.