הדמיון בגד בי
כעת הוא במלחמה עם המציאות
נותן לי להבין
כמה את לא כאן,
כמה מרה היא הבדידות.
רק כשיש חושך מוחלט
אפשר לראות את הכוכבים.
להתבונן, לנסות לגעת,
להבין,
כמה אנחנו רחוקים.

מתגעגע לחורף,
כשהחום מקפיא את ריאותיי.
מתגעגע אלייך,
כשהקור מקטין את מילותיי.
מחשבותיי חסרות טעם
כמו ילדים שלא רצים.
פעימות לבי מלאות זעם,
דופקות כרעש חוטב העצים.
וכשעץ נופל
אני מבין כמה היה הוא גבוה.
וכשפרח נובל
אני נזכר במה היה לי לנגוע.
בכל פעם שאני מבקר בים הזיכרון
אני חוזר עם קצת מגרגרי חול הגעגוע
בכל פעם שאני מנסה קצת לנוח, לישון
אני מתגעגע לימים ההם, שהיה לי רגוע.