שמתי לב,

רק לאחרונה,

בשביל מי אני בעצם בוכה?



אולי בשביל עצמי,

אבל אני בספק גמור.

בשביל אחרים שלא אכפת להם ממני,

בגלל מצבם העכור.



מי יבכה בשבילי?

אף אחד,

אני בדד,

אפילו כשביחד.



אני מחפשת אחר עצמי,

בתוך סבך הנפשות.

מחפשת אחר חיבה,

אכפתיות,

לא בהכרח אהבה.



רוצה לראות את האור שבקצה המנהרה,

המוביל לחיבוק רך ומנחם בשעת צרה.

כשאני בוכה בשבילו והוא כבר התגבר,

ואני עוד בוכה לבד על מישהו אחר.

אבל לא על עצמי,

ואף אחד לא איתי.

ואז אני בוכה,

והכל בגללם,

שהם פה בוכים,

ואז שמחים ואינם.



קשה כך לאהוב,

כה תלויים,

כל כך רוצים להיות נאהבים.

ומשקיעים ואוהבים,

מתחשבים ומחבקים,

כמעט וחונקים.

וחזרה כלום לא מקבלים.



פשוט יושבים,

ומחכים,

שיגיעו החיבוקים.

שיגיעו אנשים שלי דומים,

ולחיבה זקוקים.

כמו אוויר לנשימה,

כמו חלום ואהבה.



זו אני,

חולת חיבה,

חיבוק ונשיקה.

זוהי תשוקתי לחיים,

לבדי להיות אלו זמנים קשים.

כל חיי בודדה הלכתי,

וכעת זמנים באו סוחפים אותי.

רוצה לזרום כמו הסוס באחו,

רוצה לעוף כמו שהנשרים עטו.

ולחלום עוד נגיעה,

עוד בכי על כך שאני עצובה.