מייחלת לדבר שלא מתכנן להגיע.
נגיעות ענוגות, קול חרישי.
מנגנת עליו בעודי חולמת.
נכנסת למיטה, בפנים מתכרבלת.
מחבקת עצמי, הוא לא קיים.
שקט, קולו נדם.

אינני זקוקה, זקוקה לדבר.
זאת היא החלטתי הסופית.
קול ערב שומעת, לוחש לי כמענה.
אותו קול שנעלם.
ואני נאחזת בתוכנו ולא מרפה.
רק הד נשאר כעת, תלוי באוויר על חוטי המשי השקופים.

וזו אותה האהבה שנמוגה.
זאת אותה האחת שמלחששת לצידי. לועגת.
אותה אחת שמעולם לא הייתה.
אך פעימות הלב, מתנהגות כאילו הפוך הוא מה שהיה.

מגע רך, נשיקה עדינה.
הרגשה כרצויה. חיבוק של חיבה.
הרבה יש לתת. הרבה להעניק.
אין מי, אין איך, אין מתי.

מכירה אני עצמה - עפה ברוח כציפור בנדודיו.
מחפשת מקום מבטחים; בורחת מן הקור.
מכירה יפה, נפש חופשייה, מלאת אהבה.
כל כך הרבה...
פיצוץ נשמע במרחק.
פיצוץ נשמע מקרוב.
הרבה רעש, צלצולים.
אוזניים כואבות, לבבות גוססים.

מפסידים הם. מפסידה אנוכי.
שווה, זה לא כלום, זה הרבה.
הם אינם רואים.
עיוורון צבעים. ערפול החושים.
אך בי, כל חוש מפותח יתר על המידה.
כל רצון גועש ומתנפץ כגלים על שוברם.
כל ריח משכר, כל מגע מרעיד.

רוצה שיתפסו בי, יאחזו בחוזקה.
רוצה שלא יאפשרו דרך יציאה.
אין מנוסה, כלואה. אני שקטה...