וכשעולה התשוקה למשהו נסתר ובלתי ידוע באצבעותיך, את מחפשת
חיים של מישהו אחר להתפלש בהם. מציצה בחלונות, תנומות חיים של
אנשים אחרים ממוסגרות בהן, כמו טלוויזיה של המציאות. "זה"
מתחיל בשיפולי הבטן, מזדחל כנחש לגרון ואוטם אותו כפקק שעם,
כאותם צעצועי ילדים שמטביעים באמבטיה והם שבים וצפים כל פעם
מחדש.
לכי תקראי לזה שעמום, ייאוש, שום-כלום. הרי אין לזה שם, אין
אפשרות לתאר, רק תחושה ריקה בנשמה.
ואז את מנסה לחשוב, מנסה לכתוב, מנסה לחבוט, מנסה לבעוט. רוצה
לעמוד על השפיץ של העולם, היכן שה"יש" וה"אין" מתמזגים לאחד,
היכן שאנשים הופכים קטנים, על ראש של ג'ירף ופשוט לצעוק. בלי
מילים, שיזדיינו כולם, שישאירו אותי מחוץ לעסק המטורף הזה שהם
מכנים: "חיים". אני לא כאן, אני מביטה למעלה, מחפשת את השחף
המובטח לאנשים כמוני.
כן, את יודעת, זה הכל הבל הבלים. זה לא אמיתי. אם נורא בא
לך-את יכולה להתעלם, לעצום עיניים. את הרי מומחית בלברוח, וזה
לא כל-כך רע. זוהי דרך של חיים לאדם שלא רוצה להילחם. בשביל
מה? את הרי לא תצעקי. לא תשני. כזאת את, מי יכול להתווכח?  אז
אם את לא משנה-עדיף לומר שאת ישנה. בראש את בונה לך מציאות
אחרת, לא טרגית, לא צינית. אין בה "אנשים רעים". לפעמים אין בה
אנשים בכלל.
כמה פעמים שמעת שאת המציאות את יוצרת. את מה יצרת עד עכשיו?
איפה הטבעת חותם? כמה ימים אחרי היום-הולדת ואת מרגישה כמו
בלון בלי אוויר, וזה עוד בשיא הפריחה, באביב העלומים. איזו
פריחה עושה לך המילה פריחה.
אבל כנראה שהם התכוונו לטוב. אולי אפילו יהי לך נחמד הערב.
נמאס כבר מהכל, העמדת הפנים, הצביעות, הלחץ, החרדה, החברה,
השעמום.
את חיה כבר שנים ללא מטרה. בלי התחלה-אמצע-סוף, כמו הסיפורים
הקצרים האלה שמדפיסים בעיתון.  מתחילים  מאיפהשהו  ומסתיימים
היכנשהו.  בסתמיות.  המרוצים שלך  הם לטווח קצר. קצר מאוד. עד
מחר.  וכשהם
מסתיימים, מה אז?
שוכבת במיטה סתורת מצעים, מתכסה רק בעצב, כמו בשמיכת פוך.
מתה לשאוף אוויר, גלונים של אוויר, ולנשוף אותו חזק, נשיפה
קולנית, שישמעו, שידעו-את עוד קיימת.
מת לקפוץ באוויר, לא את המטר-מטר וחצי הרגיל של בני התמותה,
אלא קילומטרים לגובה, להרגיש את הכל בגודל הנכון.
מתה למלא את הרעב היוקד הזה, את החלל המשמים הזה. למלא חורים.
במה?
מצטערים לאכזב אותך, את פה, ואת לא הולכת לשום מקום עכשיו.
נתקעת איתנו לנצח, לעולמים. עד המוות, את שלנו, ואחר-כך נעזוב
אותך לנפשך. בינתיים יש לך את היכולת המוגבלת שלך, את הצורך
באהבה, את התלות, את ההנאות הקטנות. אין מה לעשות. רבים עברו
את זה, גם את יכולה. לנו זה לא משנה אם את נשמה נאורה וטהורה,
בשבילנו את עוד מספר בספר הנשמות. תנשמי, נשמה, תנשמי.