New Stage - Go To Main Page

טליה עפרי
/
יו יו

תמיד אהבתי לשחק ביו-יו. אהבתי להסתכל על החוט עולה, ויורד
במהירות. במובן מסוים הוא אפילו הזכיר לי את החיים שלי. פעם
למעלה ופעם למטה.
"אני עוד אעזוב את הבית הזה, ואת תראי מה זה לחיות בבית בלי
משרתת!" איימה אימא בצרחה מהולה בבכי. היא כרעה על ברכיה,
ממררת בבכי עצור.
הייתי בהלם. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד זאת אשמתי, אז בסדר
שזאת הפעם השלישית שהיא מעירה לי על זה שהבית צריך להיות מסודר
כשהיא חוזרת מהעבודה בדיוק כמו שהיא משאירה אותו כשהיא הולכת
לעבודה. אבל מצד שני, אז מה? בגלל שהצלחת שלי לא במקום, הכריות
שעל הספה מפוזרות והכביסה המלוכלכת שלי משתלטת על חדר האמבטיה
זאת לא סיבה לאיים.
הברכיים שלי התחילו לרעוד, ואני חנקתי את הדמעות שעלו במורד
הגרון שלי.
לא רציתי שתראה אותי בוכה. בגללה.
"למה היא אמרה את זה?" שאלתי את עצמי, מפוחדת מעצם המחשבה כי
היא כבר תכננה את העזיבה הזאת כבר מזמן.
לא יכול להיות.
כל אותן פעמים שהיא ליטפה את ראשי בחיבה ולחשה באוזניי עד כמה
היא אוהבת אותי, היא בעצם חשבה על המזוודה שמחכה לה למעלה,
לרגע שאעצבן אותה אפילו קצת.
אבל הפעם זה אמיתי. היא אמרה את זה, והיא כנראה התכוונה לזה.
היא רוצה לעזוב.
היא באמת רוצה לעזוב. באשמתי. לא רק שעזבה את אבא, היא גם רוצה
לעזוב אותי. אחרי כל מה שעברנו יחד אחרי הגירושים של אמא מאבא.
אחרי כל אותם ימי שישי בהם התיישבנו שתינו רווקות על הספה עם
צלחת גרעינים ושוקולד וזיפזפנו בטלוויזיה בשעמום. אחרי כל אותם
בקרים בהם נשקה לי בחיבה ואמרה שתחזור בערב, משאירה אחריה שובל
של בושם פלומה.
לעזוב?
"לא יכול להיות", קבעתי בלבי, מנסה להרגיע את עצמי עם חפיסת
שוקולד אגוזים. את העטיפה כמובן השארתי על השולחן, מחכה
שה"משרתת" תבוא, תגער בי ותזרוק את העטיפה לפח.
אימא באה למטבח כרוח סערה, מחפשת בעיניה סיבה לפרוק עוד את
העצבים עוד קצת. כיסיתי בידי את העטיפה הדוקרנית, אך לאימא זה
לא הספיק. היא חיפשה בעיניה אחר משהו יותר גדול, משהו שיעניק
לה עוד כמה שניות של פריקה. היא  התקרבה אל הכיור בעיניים
נוצצות מכעס ותסכול והרימה את הצלחת ועליה שאריות ארוחת הצהרים
שלי. היא נופפה בה בידה וצרחה עליי: "לזה את מתכוונת שפתחת דף
חדש?! לכל הבלגאן הזה שאני מוצאת פה אחרי יום עבודה מפרך?!
לזה?!" היא הניפה את הצלחת המלוכלכת וזרקה אותה על הקיר. הצלחת
נשברה בקול מעומעם.
מזל שאטמנו את הקירות, לפני שאבא עזב. אם לא כל השכנים היו
באים לראות מה קרה.
התקרבתי אליה, מנסה שוב לחנוק את הדמעות שעלו בפתאומיות. אבל
הן כבר היו יותר מדי גדולות.
"אמא אני מצטערת..." ניסיתי להתקרב אליה.
"זה לא יעזור", היא צעקה בתסכול, "לא משנה כמה ומה אני אגיד לך
את לא תקשיבי לי, את לא תעשי את זה. אולי לאבא שלך את תקשיבי."
היא שוב כרעה על ברכיה, נשכבת על הרצפה הקרה ובוכה.
בוכה כמו ילדה קטנה.
"אמא, אל תבכי", בכיתי גם אני.
"את חושבת שזה קל לי? אחרי כל מה שעברתי עם אבא שלך, אני עוד
צריכה לגדל ילדה לבד, עם כל העומס מהעבודה, ובנוסף לכל עוד
לחזור הביתה סחוטה ולגלות שהבת שלי, בתי היקרה", לגלגה, "לא
אכפת לה ממני בכלל והיא משאירה את הבית הפוך לגמרי, מצפה
שהמשרתת", היא טפחה על חזה כעל מצביעה על עצמה, "תבוא ותנקה
אחריה".
התרוממתי מהרצפה גם אני. הדמעות החמות הרטיבו את החולצה שקניתי
בקניון לפני יומיים. אבל הייתי מוכנה לתת הכל בלבד שכל זה לא
היה קורה. אילו הייתי שוטפת את הצלחת שלי. אילו הייתי מקשיבה
לה מדי פעם. אילו הייתי בת יותר תומכת. כל זה לא היה קורה. אמא
לא הייתה בוכה ככה, היא לא הייתה צועקת עלי ולא הייתה מאיימת
עליי שתעזוב את הבית.
"אמא, די לבכות!" צרחתי בייאוש. כבר לא אכפת לי מהשכנים.
שיחשבו מה שבא להם.
רצתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת, מתפללת שתפסיק כבר לבכות.
נשכבתי על המיטה שלי. הדמעות כבר הפסיקו לזלוג. לא היה לי על
מה לבכות. אמא תעזוב את הבית, ואני אעבור לאבא. הייתי מרוקנת
ממחשבות.
פשוט שכבתי שם ובהיתי בתקרה הלבנה. זבוב קטן וטורדני עף לו
בחדר.
זמזום הכנפיים שלו הפריע לי מאוד. קמתי, ופתחתי את התריס כדי
שיוכל לעוף לי מהחדר. הדירה שלנו הייתה הקומה האחרונה בבניין,
כך שהייתה לי נקודת תצפית טובה על הפארק שליד הבניין. ראיתי
אמהות צעירות דוחפות עגלות, את אחרוני הילדים ששיחקו בגן
השעשועים רצים הביתה. השמש צבעה את השמיים בכתום בוהק, ואט אט
נעלמה. נראה היה שכל הפארק מתקפל. זה היה דבר שכבר הרבה זמן לא
ראיתי. עוד דמעה זלגה על לחיי. ניגבתי אותה מהר.
נמאס לי כבר לבכות.
ובאותו הרגע הבנתי משהו.
אני לא מאושרת. אני לא יכולה להיות מאושרת. אני חיה בחוסר
וודאות הזה, שאולי יום אחד תקום אימא ותחליט שהיא שולחת אותי
לאבא. כמו פינג פונג אני אשחק לידיים שלהם. יום אחד אני אצל
אבא, ולמחרת אצל אמא.
אני צריכה פתרון סופי למצב הזה.
וכמו שראיתי את אימא כורעת על ברכיה ובוכה כמו ילדה קטנה שלקחו
לה את הצעצוע, נשכבתי גם אני על הרצפה הקרה, מצומררת כולי,
נאנקת מכאב. מתסכול. ידעתי שאין שום פתרון בשבילי. למה דווקא
אני נדפקתי עם כאלה הורים. למה.
מאז לאימא לא היו עוד התקפי כעס עליי. בדקתי בחדר של אימא
והארון נמצא במקומו עם כל תכולתו. היא סתם איימה.
אבל חוסר הוודאות הזה עדיין קיים, ואני נאלצת להתמודד איתו
לבד, מאחר שההורים שלי לא רצו עוד ילד ולא נולדו לי אח או
אחות.
יצאתי לסיבוב קטן בשכונה, בוחנת את חנויות הראווה החדשות. כל
כך הרבה זמן שלא הסבתי את תשומת לבי למרכז המסחרי החדש
שהעירייה בנתה לא מזמן. החלטתי להיכנס לאחת מהחנויות הגדולות
שמשכו את תשומת לבי עם אותיות הניאון הצבעוניות. אימא בבית
ישנה. היא לא תתעורר כל כך מהר. חשבתי שמותר לי. הסתובבתי
בשעמום בולט בחנות כמה זמן עד שנכנסתי לאגף המשחקים. כל כך
הרבה מדפים עמוסים בצעצועים ומשחקים. הסתכלתי על המדף השני,
כשלפתע לכד את עיניי יו יו מאובק. אני לא יודעת אם זאת הייתה
הרגשה בבטן שהובילה אותי עד לחנות הזאת. לאגף הזה, למדף ההוא.
או שאולי זה היה בכלל צירוף מקרים. כל מה שאני יודעת היה,
שטיפסתי מהר על הסולם הקטן ששכב על צידו, לקחתי בידי את הצעצוע
והלכתי לקופה לשלם עבורו.
בדרכי החוצה מהחנות נשפתי על היו יו והסרתי את כל האבק ממנו.
החוט היה צבוע בכחול זוהר, והעיגול שאליו היה מחובר החוט היה
מקושט בספירלה גדולה, שכאשר החוט ירד ועלה, הספירלה הסתובבה
והממה אותי. כל הדרך הביתה שיחקתי ביו יו שקניתי, והמחשבה
היחידה שעברה בראשי הייתה - החיים הם באמת כמו יו יו.
מתי תבוא העלייה?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/5/05 12:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טליה עפרי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה