[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"איך אתה רוצה לעשות את זה?" היא שואלת , אני מסתכל לתוך זוג
עיניים מדהימות ומנסה לחשוב על המשפט הבא להגיד,"אולי תתני לי
את הטלפון שלך ? " , המוח שלי רץ בערך 30 משפטים קדימה אבל אף
אחד לא ממש נראה ראלי או מתאים לשיחה (גם מה שיצא נראה דבילי
ברגע שהוא עזב את הפה). המוח שלי רץ 30 שנה קדימה , איך אנחנו
נשואים, ים חברים מסביב , אולי איזה ילד או שניים וכל פעם שאני
מסתכל עליה , אני מקבל את אותה הבעה דבילית שאני תמיד רואה על
פנים של זוגות שכל כך מאושרים ביחד ואותה הבעה שלי אף פעם לא
יצא לעטות.
בכלל לא רציתי לצאת הערב, רציתי רק לחזור הביתה, להוריד
נעליים, לשים איזה דיסק במערכת , משהו שקט , מיילס דיוויס
אולי,  הוא תמיד יודע לתאר כמה מחורבן אני מרגיש, להפשיר איזה
משהו מהמקפיא ופשוט לשבת ולבהות בטלוויזיה , נו ערב כזה שבסופו
אתה תמיד מרגיש יותר מחורבן מאשר בתחילתו ואז התחילו הטלפונים
"אז מה ? בא לך לעשות משהו היום ? " שאלה די מחורבנת בהתחשב
בתוכניות שכרגע עשיתי, אבל אני נפלתי " מה אתה מציע ?" , האמת
, זאת שאלה די מיותרת לחוג החברים שלי, מתוכניות גרנדיוזיות
לצאת למקום שופע אור ובחורות אנחנו תמיד מגיעים לאותו ביב "
אבל המוזיקה טובה " שופכים חשוך, שתלך להזדיין המוזיקה, " טוב
תהיה מוכן." לא לדאוג , אני נולדתי מוכן השאלה היא רק למה ?.
סיגריות ופלאפונים עפים על השולחן בחוסר סדר, עניין שמקביל
להשוואות אברי מין בשירותים שאתה בחטיבת הביניים , " אחלה
מוסיקה היום ", האמת , הוא צודק , המקום הזה אף פעם לא מפספס,
אחרי הלגימה השניה מהחצי גולדסטאר שהזמנתי אני קולט אותה בפעם
הראשונה 3 שולחנות מאתנו, עם הפנים אלי, והיא ללא ספק הדבר הכי
מושלם שראיתי, ככה אני , היא תמיד תהיה הדבר הכי מושלם שראיתי,
אני מדליק סיגריה ומנסה לא להסתכל עליה, באותו רגע ידעתי שהערב
הלך, השיחה שזורמת מסביבי פתאום מעבדת תוכן כמו שיעורים
באנליזה מתמטית באוניברסיטה, זאת אומרת הדברים נכנסים לי
לאוזניים אבל לא נראה שיש משהו שקולט שם, אני מחייך חיוך מאולץ
כאילו אני עדיין שם אבל אני יודע שכבר אין יותר קבלת קהל,
עכשיו כבר כל הריכוז שלי מופנה אליה או יותר נכון לטכניקת
ההגנבת מבטים בלי שהיא תשים לב, ידעתי שהייתי צריך לשים לב
שהסבירו לי אותה כי למרות המאמצים היא שמה לב ופעם בכמה מבטים
העיניים שלנו ננעלות והיא מחייכת, זיקוקים , ילד קטן שמקבל
דובי מאבא, חברה של חייל שמחכה לו אחרי שהוא לא חזר כמה שבועות
הביתה, אימא שמחבקת את ילדה שהרגע נולד , כל הפרסומות של
סלקום, אושר בלתי יתואר, אני מחייך חזרה חיוך נבוך ומייד עושה
את עצמי מקשיב לשיחה המתנהלת בשולחן כאילו לרגע לא עזבתי.
החבטה שנוחתת על הכתף שלי מוציאה אותי מהחלום " אתה מוצא חן
בעיניה והיא ממש לא רעה ", " על מה אתה מדבר לעזאזל ?  ההיא ?
לא משהו " , שקרן טוב אף פעם לא הייתי. מרגע זה אני מבלה את
הזמן שנותר בהדיפת מה שידוע בעולם כולו כמתקפת ה "לך דבר איתה
", אף פעם לא הצלחתי להתחיל עם בחורה וגם שניסיתי זה היה מאולץ
ונגמר ברע ,אני לא מתכוון לתת גם לה להיות עוד דף בהיסטורית
הזוועות האלה.
אני מחליט להפסיק להגניב מבטים אין סיכוי שזה יקרה אז למה
להתאמץ, אחר כך אני ילך הביתה ויבכה על זה שעוד אחת לא שמה
עלי, השיטה הבטוחה. עכשיו אני כבר מרגיש את המבטים שלה עלי,
על המצח, על הלחיים ,על השפתיים ואני מחזיק את עצמי , מה שלא
יהיה לא להסתכל , ארנקים נשלפים ואני מנצל את ההזדמנות לגיחה
אחרונה לשירותים, הבירה יוצאת באותה שימחה שבה היא נכנסה, עוד
ערב שמיצה את עצמו, מול הראי אני מספיק עוד להכות חטא על פשע,
מסתכל ונוזף בעצמי על אותה לוזריות שמנעה ממני לקום מהכסא,
לגשת אליה להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה שאני רוצה לבלות את
שארית ימי איתה, אני מטלטל את הראש בניסיון אחרון וחזר תועלת
להחזיר לעצמי קצת פוקוס ותפיסה של מציאות ויוצא אל המסדרון
החשוך רק כדי לגלות שיש כבר גוף שמאכלס את אותה חלל, אני ממלמל
מילות שליחה נבובות ומרים את העניים רק כדי שראות את הפנים שלה
מולי, עכשיו אני אבוד לגמרי, למה לעזאזל אין מספיק חמצן
במקומות האלה, הסליחה הופכת לבלי הברות חסרות שחר אני חושב שרק
גורילות היו יכולות להבין משהו ממה שאמרתי, אנחנו מחייכים חיוך
נבוך ואחרי עוד ניסיון אומלל להוציא מילות התנצלות אני מפנה את
הדרך כדי לאפשר לה לעבור, אני מרגיש את ההלומות בתוך ראשי ,
כאב איום, כאב של לקום בבוקר ולגלות שמחמש בבוקר עובדים עם
פטיש אויר מחוץ לדירה שלי, ואז בלי לחשוב זה יוצא " אולי תרצי
האאא....... ללכת לשתות קפה מתישהו ? ", אלוהים , זה יצא מהפה
שלי ?
לא יכול להיות אני בטוח שניסיתי לשמור אותו סגור.
"איך אתה רוצה לעשות את זה?" , פעמונים של כנסייה , אני מתהלך
בקלילות לשולחן הקרוב לקחת מפית וממנו לבר לבקש עט, לא יכול
להיות שסיבוב כזה קצר לוקח 17 דקות, אבל הכל נעצר.
השינה באה מהר , שינה של אושר אני מוכן להתערב שברגע שנרדמתי
היה לי חיוך על הפנים, חיוך של פרסומות של סלקום , אושר
עילאי.


"איך אתה רוצה לעשות את זה?" היא שואלת, היא עדיין פה, פגישה
חמישית והיא עוד לא עזבה אותי שזה די ארוך במוסגיי מערכות
היחסית שלי, זה לא שאני לא משתדל, אלא שתמיד באיזשהו שלב אני
מתחיל להרגיש חוסר נוחות ,מפחד מהרגע שהגרזן ינחת ואני יאלץ
שוב להדוף מתקפות "לך דבר איתה",
" אני אבוא לקחת אותך בתשע, נספיק להגיע לקולנוע בזמן" , אני
בטוח שהיא יכולה לשמוע אותי זורח מאושר שהעולם יזדיין , יש לי
אותה.
בחורות תמיד קונות אותי בדברים הקטנים, הדרך שבה הן מתלבשות,
הדרך שבה הן מדברות, עזבו אותי מאיך הן נראות בצורה שהן
מתלבשות או מה הן אומרות באותה צורה, זה לא זה, זה הדברים
הקטנים.
אני אוהב אותה בסנדלים הקטנים האלה שהיא לובשת כל הזמן, כאלה
שהן לא יותר מידי "פנסי" אבל הולכות עם כל דבר, אני אוהב את
הדרך שהיא מזיזה את הראש שהיא מתארת משהו מצחיק, אני אוהב איך
שהיא מסתכלת לי בעיניים אחרי כל נשיקה ואיך היא מניחה לי את
היד על המותן ואני אוהב את ה "עוד מעט" שהיא אומרת שאני שואל
אם היא עייפה כבר ורוצה לחזור הביתה, אני לא חושב ששתי מילים
נשמעו אי פעם יותר טוב בהיסטוריה שלי האנשות כולה ואני מדבר על
כל סיפורי האהבה הכי גדולים, אפילו לא מגיעים לקרסוליים של צמד
המילים הזה כשהן יוצאות מפיה.
ומה ? אני לא מפחד , לא יודע איך זה קרה, אבל שום גרזן לא מרחף
לי מעל הראש וזה לא שאני לא בודק, להפך אני בודק אפילו יותר
מבדרך כלל, מחפש בכל משפט או תנועה משהו שיגיד שהמשפט הבא יהיה
"היה נחמד, אבל לא נראה לי שאנחנו מתאימים" אבל לא מוצא כלום
והעולם כזה נראה טוב, שום דבר לא מפריע לי יותר, אנשים
,מכוניות , מישהו יכול להכניס לי אגרוף ואני ינשק אותו.

"איך אתה רוצה לעשות את זה?" היא שואלת, " נקפוץ להורים לארוחת
ערב ואחר כך למסיבה, אל תדאגי לא נחזור מאוחר" .ארוחות שישי
אצל ההורים, אפילו שלה ,פתאום נראות הדבר הכי נכון , איך חייתי
עד עכשיו בלי כל עולם החוויות הזה, כל דבר שהיא שותפה בו נראה
נכון, לקום מוקדם , לאכול ירקות, להתכופף וללטף כל כלב ברחוב
במקום להגיד לו קישטה, הכל.
כבר יצא לי ללכת לישון עם בחורות שאהבתי, להיכנס מתחת לשמיכה
ולחבק חזק אבל שאני הולך לישון איתה זה אחרת, אני עדין נכנס
מתחת לשמיכה ואני עדיין מחבק חזק אבל אני גם מרגיש שאנחנו
חתיכה אחת ,כאילו היא הדבר שתמיד היה חסר לי בצד ימין של החזה,
החתיכה שהופרדה ממני בלידה ושעכשיו מצאתי והחזרתי אלי, אני
אוהב את האתם  שנהיינו כבר לא אתה ואת ,אלה "אתם" ישות אחת
שלמה, אני מודה בהתחלה זה נשמע מוזר , אני לא רגיל ל "אתם",
אבל מה ? זה יופי של דבר " אתם רוצים לצאת ? , "אתם רוצים
לקפוץ ?" איפה היה ה"אתם" הזה כל הזמן ולמה לא הרגשתי שהוא כל
כך חסר ?.
אני אוהב לקום בבוקר לפניה, לפתוח את התריסים של החדר וחכות
שהשמש תאיר לה את הפנים, פשוט לשבת שם חצי ערום על כיסא
ולהסתכל עליה , היצור הכי מדהים שאי פעם הנחתי עיניים עליו, לא
לקרוא  , לא לכתוב , לשבת ולהסתכל אני אוהב שהיא אומרת שהיא
אוהבת שאני הדבר הראשון שהיא רואה בבוקר ואני אוהב שהיא הדבר
הראשון שאני רואה.

"איך אתה רוצה לעשות את זה?" היא שואלת , " יש לך מפתח של
הדירה " אני עונה, " אני לא רוצה להיות שם שאת לוקחת את הדברים
שלך ", איפה היא פגשה אותו לעזאזל ? ומה איתי ?.
בשבועיים האחרונים הוא חזר, לא תמיד ראיתי אותו אבל מידי פעם
הוא יצא מהעננים והשמש נצצה על הלהב החד שלו , בסרט הוליוודי
הגיבור היה בטח אומר משהו כמו "nice to see you old friend"
אבל זה לא סרט הוליוודי , זה החיים המחורבנים שלי. אני לא חושב
שיש משפט שהמין האנושי חרד ממנו יותר מאשר מהמשפט " אנחנו
צריכים לדבר " הוא תמיד שם, רופא יוצא מחדר הניתוח ופונה
למשפחה ואומר "אנחנו צריכים לדבר " והאימא נשברת וצועקת צעקות
שבר, קצין צבא בכיר ניגש לראש הממשלה ואומר לו " אנחנו צריכים
לדבר " שניה לפני שהוא מודיע לו שפנאטיים שוב גנבו ראשי נפץ
גרעיניים ומאימים לפוצץ את העולם ואז ראש הממשלה מניח את ידיו
על עיניו העצומות, " אנחנו צריכים לדבר " , הלב שלי קופץ במקום
וחולשה משתלטת לי על כל הגוף. אני מתיישב על הספה חולץ את
הנעליים ,שם מיילס דיוויס במערכת, " זה לא אתה " היא אומרת ,
"אני כבר לא מרגישה שייכת לפה ואיתו זה אחרת " ומה עם הרגשות
המחורבנים שלי ? מאיפה הוא בכלל הגיע ? הרי היה לנו כל כך טוב
למה את עושה את זה ? , 30 מחשבות רצות לי בראש ואף אחת לא
נראית מתאימה, אני יושב שם ושותק ,מנסה לעצור פרץ דמעות שאם
היא לא הייתה יושבת מולי כבר היה פורץ ממזמן וחושב על זה שלמה
היא אפילו לא נראית עצובה. הרי ידעתי שזה יקרה, ידעתי שהיא תלך
ובטעות תארוז את הלב שלי בשקית של ZARA, ידעתי , חברים תמיד
אמרו לי שאם אתה לא משקיע את כולך מרגישים את זה ואז זה לא
נגמר בטוב , אבל למה לעזאזל לעשות את זה ? רק כדי שאני ירגיש
יותר חרא שזה נגמר, הרי אם הייתי שומר קצת לעצמי זה לא היה כל
פוגע והיה לי הרבה יותר קל לראות אותה, קמה, מנפנפת שלום אחרון
ופונה אל הדלת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הנייר סובל
הכל" - ז'אן
קלוד פסקל. יצרן
נייר טואלט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/9/01 4:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דרם סטיק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה