ושוב אני ממתינה לטלפון שלך כמו מטומטמת.
יושבת ליד הטלפון ומחכה שהוא יצלצל
מחכה לשמוע את קולך הרדיופוני.
מחכה לשמוע את קולך, כאשר אתה קורא לי בובה.
אני באמת בובה, אתה ממשיך לשחק בי שוב.
אני תלויה על חוטים דקים, ואתה מושך, מושך בחוטים
ואני סובלת וסובלת. די מספיק. נמאס, נמאסת.
מתי כבר תדע להתנהג, מתי תזכור שיש לך חברה.
חברה שמחכה לך, שרוצה לראות אותך, להרגיש אותך.
מתגעגעת כל כך לחיבוק הדובי שלך. למגע הרך, המלטף.
אבל יכולה רק לחלום, אתה לא כאן, אתה לא בא, אתה לא מתקשר.
ואני כמו מטומטמת, ממתינה, ושוב ממתינה, ונכנסת לתוך עצמי.
לא רוצה, לא צריך, רק תאמר, שונאת את הרגשת אי הוודאות הזאת.
שונאת אותך. אולי תתקשר. נמתין. אבל עד מתי, שונאת, בא לי
להרביץ לך, בא לי לבעוט בך, לסטור לך סטירה מצלצלת כזאת, שעד
ירושלים ישמעו. אני כאן, אתה לא מרגיש. אתה לא יודע. אתה שפל.

וככה זה ממשיך, ושוב העצב, ושוב מצב הרוח מתדרדר. לבד. אבל עם
חבר, חבר שאיננו.