שוב אני מצפה.
לא ברור לי למה. לא נתת לי סיבה לצפות.
מצפה שתבוא שתחבק אותי ותגיד לי שיהיה בסדר... עוד יהיה
בסדר...
תגיד לי שמעכשיו אתה כאן, איתי, לא עוזב. שאני רק שלך ואתה רק
שלי.
ואני מחכה לטלפון שלך, מסתכלת בחלון, אולי תעבור...
מקווה.
ואז שוב כאילו זאת פעם ראשונה, באה אלי האכזבה הזאת והיא כל כך
כואבת. כאילו ירקו לך בפרצוף, ואני אוכלת את עצמי מבפנים עם
המחשבות, למה ולמה ולמה, ואני לא חושבת שאולי אתה לא רוצה. ואם
אני כן אחשוב ככה אז המצב ישתפר?
אני כועסת עליך, במקום לכעוס על עצמי, על כך שאני כל פעם מחדש
מכניסה את עצמי למצבים האלו, ואתה פשוט היית שם, זה הכל. כמו
רבים לפניך שכל כך רציתי לאהוב.
ואני רוצה לבכות, למרר, להזיל דמעה, לפחות על העלבון והכאב, אך
זה לא יוצא.
האם אינני אוהבת אותך מספיק? או שאינני מאמינה מספיק שזה חסר
סיכוי?
זה חסר סיכוי, אין בזה שום מקום להצליח. שבית אותי מפני שאני
כל כך אבודה. אני מנסה לגמור את הסיפור. לשכוח.
אז פשוט צא לי מהחיים... זה הכל.