אני לא יודעת איפה אני עומדת ומי עומד איתי שם.
כולי לבד על קרקע בלתי נראת מחכה לאות, שתבוא, שתגיד לי לאן
צריך ללכת?!
ואין לי אף אחד. אף אחד שאני יכולה לחלוק איתו, לספר לו, שאני
אדע שהוא כולו איתי, מרוכז בי.
וזה פוגע זה מפיל. ואני נופלת ונופלת ונופלת...
נשאבת למקום שחור, בלי אופטימיות שרק חרא אוכלים שם, והחלומות
שלי כבר ללא תקווה.
הם רק סיוטים.
אין כבר אור, אין דרך מילוט, יש רק בכי עצום, וקור שחודר לכל
חלקי גופי, מתפשט מהידיים והרגליים, עד לבטן - ללב ואז למוח.
ואני כבר לא נושמת רק נענקת בכאב.
ואין כבר דמעות רק זכוכיות קטנות חדות.
אני נקרעת מבפנים, הכל קורס...
אך מבחוץ אני נראית כל כך שלווה ורגועה, ואפילו חיוך קטן מסתמן
לו בזווית הפה,
כי אולי בעצם רציתי להגיע לשם.
מוות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.