משטר נוקשה מחנך לאופי חזק. עובדה שזה מצליח, הקומוניזם הארור
החזיק עשר שנים יפות ואני מתלוננת על אחד עשר ומשהו חודשים...
לא בדיוק, זה כבר יותר בכיוון של שנה.

אני כבר לא זוכרת מה רואים מבעד למסך הזה של המחשבות. מדי פעם
אני מדמיינת איך בא לי רוקי על גלגלים וקורע את המסך, ממש
באמצע, בדיוק כמו בסרטים ואז כולם מוחאים לו כפיים ומרגישים
שניצלו, אבל רק אני יודעת שאחרי שהקהל יילך, מישהו ישלם לרוקי
משכורת וכל התאורה תחזור לארגזים - אני אשאר שם לבד, מול מסך
עם קרע גדול במרכזו ואחשוש להציץ אל מעבר. אולי אני כבר לא
בדיוק זוכרת מה עושים בעולם האמיתי.

משטר נוקשה פירושו לרעוב ולהילחם על הלחם, אבל לא רעב גשמי, לא
כזה שבדממה בחדר תשמע את הבטן עושה קולות, אלא רעב פנימי כזה,
לרעוב למשהו שימלא את החללים, שישתיק את הקולות.
בשום אופן אף אחד לא מוכן לאכול את הקשה של הלחם ככה סתם,
למרות שזה לחם וזה יחסל את הרעב. אנשים יעדיפו לגווע ולא לאכול
את זה - ככה גם אני, לא מסתפקת בדברים שוליים, מעדיפה לחטוף
אולקוס רגשי ולא לאכול את הקשה של האפשרויות.

אז אני לא ברוסיה, וקומוניזם לא מדבר אליי הרבה, אבל בתור רודן
לעצמי אני בהחלט מוצלחת.
ההגיון משתפשף בלבני המדרכה בחוזקה כדי שאשים לב, חושב שאם
יתחיל להפעיל כל מיני בולמוסים של של שיפוט גרוע אני אשבר,
והגוף גם הוא, מבכה עצמו כדי שאפסיק להטיל גזרות.
אבל לכו תדברו עם הרגש, אדון סטאלין הנכבד, הוא בשלו ומצדו שכל
העולם הזה יתפוצץ.