"אני ממש בשוק שאת ומיכל הולכות לאותו שירות לאומי."
היא הסתכלה עליי בחוסר הבעה. "תראי, נשים דברים על השולחן, את
ומיכל..." היא ניסתה לחפש כיוון, "גם בקטע הנפשי שזה נורא
קובל... את מבינה. וגם, גם בקטע הפיזי", היא עצרה לרגע, ולחשה,
"איך שאתן יושבות בתפילה".
אלוהים!!!
אני ומיכל הכרנו בכיתה ז' כאשר בתי הספר הדתיים התאחדו.
אני זוכרת שנורא פחדתי, זאת הייתה תקופת שינויים מפחידה בחיים
שלי, המחזור הראשון, מעבר בית ספר, חזיה ראשונה.
כן, בנאדם מהצד לא יבין דבר מהרגשות האלה. ככה זה שאתה חי בעבר
כשאתה חי בהווה.
פרימיטיביות מוליכה אותי לאורך כל חיי, עכשיו גם על האהבה שלי
אני צריכה לוותר.
אלוהים זאת המצאה מטומטמת של כמה חולי נפש.
ואז היא נכנסה לכיתה כאילו היא בבית, תפסה לעצמה כיסא צמוד
לחלון מאחורה. ואני חשבתי לעצמי 'איך לא חשבתי על זה?! ככה היא
יכולה להסתכל דרך החלון בשיעורים בלי שהמורה תראה ותתייחס.'
ואז כבר היא נעלמה לי משדה הראיה. ילדה מתולתלת קפצה לי לתוך
שדה הראיה.
"היי, אני מיכל את?"
אוי, היא הייתה כל כך שונה מיכל שלי, מסודרת, נקיה, בלי קמט
בבגד, יודעת איפה היא יושבת, יודעת מה היא רוצה.
"אני מירב", חייכתי אליה.
אחרי שתי דקות היא שפכה לי את הלב שלה, וגם סיפרה לי על האח של
ההיא שיושבת לידי, ועם מי לא להתעסק ו... אני בהיתי באוויר,
מנסה לפענח את מיכל.
אחרי שנתיים עברנו לתיכון, בית ספר לבנות בלבד.
מיכל ואני כבר הכרנו, ראיתי איך הילדה חסרת השדיים התפתחה לה,
איך בכל מבחן היא מוציאה 100, איך לעולם לא איחרה, ואיך התפללה
לאלוהים באדיקות מושלמת.
מיכל שלי הייתה הצייתנית הכי גדולה בעולם, מיכל שלי הבת של הרב
הכי גדול באזור מגורינו.
מיכל שלי בכלל לא שלי יותר.
ואני נכדתו של הרב ישראל שליטא.
בכתה י' היא התיישבה לידי בחיוך.
"תגידי מירב", היא אמרה לי, "את טובה בשמואל?" אני דחפתי את
הגזר שלי לפה "אממ כן, די טובה... אני חושבת?" היא צחקה ועיניה
הירוקות בהקו "יופי! מה את עושה ביום שלישי?" היא ליקקה את
שפתיה בשביעות רצון. "כלום..." הבטתי מהופנטת בשפתיים האדומות
שלה, "שלישי אני אצלך."
כל החיים שלי רק הרחיקו אותי מבנים, תמיד הייתה הגדרה ברורה
שהם מחוץ לתחום, ובכלל הם לא עניינו אותי.
בנים, זה חלק מאורח החיים של לראות ברחוב, של להגיד שלום, של
לשאול בקשר לפרשת שבוע. אין להם שום קשר לחיים שלך. ובאמת ככה
זה היה.

"בדיוק למדנו על האחיות מירב ומיכל", אמרתי כמו מורה כמעט.
היא בכתה פתאום, ואני לא הבנתי איך מישהי כמוה יכולה לבכות
בכזאת פשטות, ככה סתם, דמעות.
"אני לא מבינה את אלוהים, ואני לא מבינה את עצמי". אני בהיתי
בה כשהיא אומרת את הדברים האלה.
"אני לא מאמינה..." היא נבהלה מההשלכות של המשפט, "אני פשוט
לא... עזבי."
חיבקתי אותה, מה אני כבר יכולתי לעשות. "גם לי, ת'אמת, הוא לא
נראה ממשי, כמו אליהו הנביא ששותה בפסח את היין..." היא צחקה
למרות שהדמעות המשיכו להרטיב את חולצתי.
"אני פשוט בדיכאון", היא הסתכלה עלי בעיניים היפות שלה, ולא
אמרה מילה, רק התקרבה אלי. השפתיים שלי עם השפתיים שלה.
טוב, זה לא שלא היה לי מושג מה זה נשיקה, אני יודעת מה זה
נשיקה, אני ידעתי מה זה נשיקה. מה זה לסביות, ומה זה מין.
אבל אני מבחינתי הייתי מירב של מיכל, לא לסבית לא נשיקה, לא
מין.
משם זה רק התדרדר.
בחיים שלי לא הרגשתי ככה למישהו, היא הייתה פסגת עולמי, היינו
משחקות עם העיניים בשיעורים, מסתכלות בתורות אחת על השניה.
אחרי שנה כבר זה עבר את גבולות הטעם הטוב, כמו שאימא שלי תמיד
אומרת, משם כבר לא יכולנו להסתיר.
אז היינו מתגפפות בפומבי בכוונה שאיש לא ידע, על בסיס מגע תמים
של חברות טובות מאוד, מאוד, מאוד.
"אני מחכה רק לרגע הזה שנצא מההתנחלות הזאת, נעבור לגור בת"א
בדירה שכורה", היא הרימה את החצאית שלה מעל הברכיים וקפצה על
המיטה שלי, הרגליים הלבנבנות שלה נמשכו לנצח ותחתון לבן הציץ
אלי.
"כן, זה יהיה נהדר, אני ואת נגד העולם... אימא שלי תמות מצער
על חילול המשפחה, על שמו של אבא שלה שמת."
היא השפילה את מבטה מצער על החלום הבלתי אפשרי.
"אני אוהבת אותך", אמרה ונשקה לי, דחפתי קלות את ראשה והבטתי
בעיניים הירוקות שלה. "אחותי מיכל, זאת אני אהובתך אחותך מירב"
והיא נישקה אותי.
הפחד הזה שהולך אתך לכל מקום, מה אם ידעו, מה הם יגידו.
הכאב הזה שיושב על הלב, על הצער, על חוסר ההתאמה לחיים האלה.
הרצון הזה לצרוח את שמה, לטפס ליפול למות.
אהובה שלי, לעולם האהבה הזאת לא תראה את אור העולם...
והיא, היא בדיכאון. היא רק רוצה למות.
החלטתי שאולי אם נעשה יחד שירות לאומי זה יהיה נפלא!
"אף אחד לא ידע, ואני ואת 24 שעות ביממה, חדר שלנו, מפתח,
האהבה! ואף אחד לא ידע."
ואז המורה שלי אומרת לי שלא.
"מאיפה היא יודעת?!" מיכל שלי שאלה, "טוב זה די ברור."
"אנחנו חייבות להוריד פרופיל , אנחנו צריכות להתרחק בשביל
להגשים את עצמנו."
דיברנו לתוך הלילה.
הדלקתי נר, והיא הייתה כל כך יפה. היא הייתה כל כך שפויה בעולם
ההזוי שלי.
"אני כל כך..."
בכינו כמו שלא בכינו מעולם, הדמעות חנקו את לבי כמו שהם מעולם
לא חנקו.
אהבה שלי מתה. אין לי חיים בלי האהבה שלי.
חיבקנו את עצמנו ביחד ולחוד, האור היחיד גרם לפנים שלה להיות
חצויות.
שום מילה לא יצאה משום פה.
נישקנו, פיותינו היו עסוקות באהבתנו, מוחנו קדח באין סוף
אפשרויות אובדניות.
צרחנו לתוך הכרית...
חזרנו, בכינו על גורלה של אהבתנו.
גנחנו חרישית, ממגעו של גופנו, מהסוף.
האושר האין סופי, בריקוד עם מותה של האהבה.
בבוקר היא חייכה אלי, אמרה שאני הכי בעולם.
בבוקר האחרון.
"אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותנו", היא נישקה נשיקה אחרונה
בלהט.
ואימא פתחה את הדלת.