[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליבי דו
/
גלידה מסטיק

אני לא מאמינה שזה קורה. תל אביב בחמש אחרי הצהריים, ויש כאן
כל כך הרבה טעמים שאני לא יודעת מה לבחור. אני מתלבטת בין
פיסטוק, מקופלת, פסיפלורה, מנגו ומסטיק. המון אפשרויות וכל כך
הרבה צבעים.
יש כאן הרבה מנורות קטנות שעושות לי אור חזק חזק בעיניים עד
שהן כבר מתחילות להירטב, ואני כל כך שונאת שזה קורה, זה כמעט
כמו הבקרים האלה, לקום בזריזות ולאסוף את כל החלקים שהתפזרו
בלילה לכדי צורה אחת שלמה, זוג רגלים, בטן כתפיים צוואר וראש,
ואז חולצה שחורה חולצה כתומה חולצה אדומה כחולה סגולה ובסוף
תמיד שחורה, להתחיל לצבוע את הפנים בקרם לחות ומייק אפ ופודרה
ועפרון שחור וסומק, ככה, בדיוק לפי הסדר הזה, ואז לרדוף אחרי
האוטובוס כשהשמש פוצעת לך את העיניים וכל החלקים מתפזרים שוב,
חתיכות חתיכות.

נגה יושבת על כסא קטנטן ומלקקת את הגלידה שלה בכזו יסודיות
שאני לעולם לא אצליח לדעת. היא אוכלת גלידה וניל ושוקולד לבן
ואני גלידה מסטיק ורודה שהכדורים שלה כל כך גדולים שאני לא
מספיקה לאכול מבלי שינזלו לי על הידיים, וידביקו את האצבעות
אחת לשניה. אני לא מכירה אף אחד שאוהב גלידה מסטיק חוץ ממני,
נגה אומרת שזו הגלידה הכי דוחה, ואיך היא שונאת את החתיכות
הקטנות האלה של המסטיק שנדבקות בשיניים.
יש לה פנים רזות וזרועות ארוכות והיא אוספת את השיער החום שלה
בקליפס מפלסטיק, כזה משומש, כמו של המנקות או הקופאיות בסופר,
במין דרך אגבית מתוכננת שכזו, שאריות שיער שלא נתפסו בקליפס
מונחות לצד הפנים והיא מעבירה אותן אל מעבר לאוזן בתנועה נשית
מבוישת.

הכיסאות בגלידריה כל כך קטנים שזה אירוני, אני מסתכלת על נגה
יושבת כמו שרק רקדנית יכולה וכל כולה מרוכזת בגלידה, מלקקת
אותה באיטיות ושומרת על הצורה העגולה בזמן שהגלידה שלי נמסה לי
בין האצבעות ונעלמת, ואני רק מנסה להחזיק אותה עם הסוכר הזה
שנדבק לי לכפות הידיים, והנה מפית, ועוד מפית, ועוד אחת. מדי
פעם היא מציצה בי עם העיניים ואני מחזירה לה מבט מתנצל
וממלמלת, אבל היא שותקת ואני לא מאמינה שהיא משקרת לי.

נגה הזמינה אותי בלי שביקשתי. כבר שנה מאז שהיא עברה לגור בתל
אביב, ורק עכשיו, רק עכשיו בגלל שמשפצים לנו את המקלחת והמטבח
בבית, אמא הציעה שאני אסע אליה לאיזה שבוע בתל אביב עד שהכל
ייגמר. חשבתי שזה רעיון מצוין, במילא חופש עכשיו ולמרות שאני
מתאמצת להיות עסוקה אני לא, עומדת למעלה בכביש עם מבט עמום
וחולצה גזורה שחורה, גנז אנד רוזס זה הרוקנרול, עכשיו אני
גוזרת כמעט הכל, גוזרת חולצות גוזרת עיתונים, גם את השיער שלי
אני גוזרת, אין פלא שהקוקו הקצרצר מתפזר לכל הכיוונים, בזמן
שאני מדמיינת שבאמת יש לי כוונה, אה, אתה מגיע לטבריה? לבית
שאן? יופי. בדיוק לכיוון שאני צריכה.
ורק אוגוסט עכשיו, לעזאזל, אין פה אפילו משב אחד קטן של רוח.
כשנגה הייתה גרה בקיבוץ היינו מבלות ביחד דרך קבע, ואני עדיין,
אני עדיין לא מאמינה שזה קורה.
הלילה עוד לפניי, אני חושבת, וחושבת על מה שיהיה מחר, וזה עושה
לי כיווצים בבטן, אבל לא מהסוג הנעים.

הדירה של נגה קטנה, המקלחת מתפוררות וכל הקירות מלאים כתמים
שחורים כאלה, שכחתי איך היא אמרה שקוראים לזה. אפילו המראה
מלאה בשריטות וסימנים, אני לא מבינה איך נגה יכולה להתרגל לזה.
אני נגעלת אפילו לשים את מברשת השיניים שלי על המדף, מפחדת מכל
הגלגולים הקודמים שעברו בו, ידיים זרות ומרפקים שחוקים, ולחשוב
שאני, אני לכבוד תל אביב התגנדרתי כל כך, גם מייק אפ גם פודרה,
גם סומק ועפרון שחור וגם שמתי צללית, ונוצצים מסביב לעיניים,
זה יוצא מגדר הרגיל, אפילו ליותם אני לא שמה נוצצים, רק לפעמים
אם אנחנו נפגשים בשישי בערב או יוצאים למסיבה, יותם אומר לי
בואי, יש לו מבט כזה רחב בעיניים, אישונים שחורים גדולים שכמעט
ולא רואים את הלבן אלא אם היה פוזל לצדדים, אבל הוא אף פעם לא
עושה את זה יותם, אחרת לא היה כאן שום סקס אפיל. אז אני באה,
לעתים עם צללית שחורה או מוזהבת, אבל רוב הזמן כשאני רואה אותו
אני שמה רק עפרון שחור, מקסימום מחזקת את הסומק, והיום, היום
שמתי אפילו ליפסטיק בורדו עם אפקט יהלומים על השפתיים, וזה, זה
רק באירועים מיוחדים באמת.
כשסיימנו לאכול הלכתי לשטוף ידיים והמשכנו להסתובב שם, בין כל
החנויות הגדולות, וכל המכוניות, והאוטובוסים, והמשאיות, נוסעות
בקרבנו ומתחלפות כל כך מהר, ואני כבר ממש מרגישה את הנשימות
שלי הולכות ומתקצרות.

אז מה חוץ מזה, נגה אומרת. שואלת איך בקיבוץ, בלימודים, מה עם
הבגרויות, אם אני עדיין מציירת, ומה שלום עומר וליבי וטל
ויעל.
אני לא מאמינה שזה קורה לי, היא הולכת כל כך מהר עם מבט נעוץ
באופק ושואלת המון שאלות שאני לא מצליחה לעקוב ותמיד נשארת צעד
אחד מאחוריה, מסתכלת על חנויות הבגדים והתכשיטים והמספרות,
למקרה שאפספס משהו שאני רוצה אבל לא יכולה לקנות, כל כך הרבה
חולצות, חצאיות, הכל מעוטר בתחרה צבעונית או בפרחים, אני כל כך
אוהבת פרחים, ויש פה גם המון אביזרים לשיער וסיכות ושרשראות
ועגילים שבטח עושים אינפקציה אחרי שניה, אבל מה אכפת לי הם
יפים, כל כך יפים, אני מסתכלת על החלונות, והמשקופים, רואה את
עצמי משתקפת מבעד לכל זכוכית דקה, מוודאת שהכל במקום, שהבטן לא
בולטת שהשדיים לא נראים גדולים מדי, וזאת אני שם, זאת אני, כמו
רוח שלא מצליחה לחדור לבפנים.
תל אביב עמוסה אנשים וכמעט בכל צעד הכתף שלי נתקלת במישהו אחר,
וקשה לי להאמין לזה כי בקיבוץ אני פונה לדרך אחרת אם אני רק
רואה מרחוק מישהו שמתקרב אלי באותו שביל.

את עדיין בנוער העובד, תגידי? היא שואלת, וזה כבר מתחיל להביך
אותי, הקצב הזה, כל כך מהר שאני לא באמת מצליחה לספר לה מה
שאני חושבת כי אני מתנשפת כמו כלבה ובסך הכל הלכנו כמה מטרים
בעיר.
ומה אני באמת אגיד לה, מה? שגם מהנוער העובד פרשתי, כי אפילו
שם, אפילו שם הייתי גרועה כמו גם בשיעורי לשון ומתמטיקה בכלל
הפסקתי, ועכשיו עם כל נשירת השיער והידיים שלי שרועדות כאילו
הייתי בת שבעים וחמש לפחות, אני לא מצליחה לצייר אפילו שבלול,
ואיך כולם מדברים על ילי, פתאום כולם מדברים על ילי, איך הילדה
נדפקה.
אני אפילו נבוכה מדי מכדי לבקש משהו לשתות, אז אני מכניסה יד
לתיק לחפש אולי יש שם בקבוק מים או משהו אבל רק בטריות ישנות
וחבילות מסטיק שבטח שוכבות שם בתחתית כבר כמה שבועות, אז אני
מוציאה את היד ומקלפת את העטיפה של המסטיק וזה מעצבן אותי,
סוחבת עלי את התיק הזה רק מתוך הרגל ואין שם באמת משהו מועיל.

הגענו לדירה בערך בעשר ולא האמנתי שכל הזמן הזה הסתובבנו בעיר
וחזרנו עם ידיים ריקות. נגה התנצלה שלא קנתה לי כלום לכבוד
היומולדת, פשוט עם התקציב שלה ושכר הדירה בתל אביב היא בקושי
מצליחה לגמור את החודש, ועכשיו, עכשיו עם כל מה שקרה אז בכלל,
אין לה מצברוח לחגיגות. אמרתי לה שזה בסדר, לא נורא, שגם ככה
לא רציתי כלום, למרות ששיקרתי והאמת היא שאם הייתי יכולה הייתי
קונה את כל הבגדים שראיתי בדרך.

כל הזמן הזה שדיברנו שמענו צעקות מהדירה שמעל, נגה אומרת שזה
ככה תמיד, איזה זוג צעיר שכל היום רבים, תמיד ויכוחים אבל כל
יום על משהו אחר. ניסיתי להקשיב למה שהם אומרים אבל לא הבנתי
מילה.
אני לא רוצה להאמין, אני לא רוצה, אבל אני בטוחה ששמעתי יותר.
נגה נשכבה על הספה בקול אנחה גדול, ורק הסתכלה על התקרה בלי
להגיד דבר, אבל אחרי מספר רגעים היא מתעשתת ושואלת אותי אם בא
לי משהו לאכול. אני אומרת לה שכן, עכשיו אחרי שהקאתי אני באמת
קצת רעבה. היא הולכת למקרר ומוציאה שני מלפפונים ושתי עגבניות
ומתחילה לעשות סלט בזמן שאני בוחרת איזה דיסק לשים במערכת.
נצא מחר בתשע, היא אומרת. חייבים לצאת מוקדם, שלא נאחר עם כל
האוטובוסים והמוניות, אני לא יודעת בדיוק איך להגיע לשם. נגה
מדברת ואני רואה רק את הגב שלה, הידיים זזות בתנועות קטנות
והיה נדמה לי שהיא בוכה אבל לא הצלחתי באמת לראות.
אמרתי בסדר, אמרתי, אני אהיה מוכנה עד אז, ורק חשבתי, שנעבור
את זה כבר. כל כך לא רציתי להגיע לשם.

הלכתי למקלחת והורדתי בגדים, נזהרתי שלא יגעו ברצפה או בקירות,
שמתי אותם מיד על גב האסלה אחרי שלקחתי מגבת וניקיתי גם אותה
כמובן, משתדלת ללכת רק על קצות האצבעות. עמדתי שם רועדת מקור
מתחת למים, מסתכלת על הקרמיקה המאובנת, על החלודה, כל כך
מלוכלך כאן, חשבתי, מחזיקה את הסבון שרק לא יחליק לי מהידיים.
חשבתי על החופש. עוד מעט נגמר, שבועיים אחרונים וזהו, מתחילים
הכל מההתחלה, חשבתי על זה ובחיי שכמעט התחלתי לבכות, איך
תכננתי שזו תהיה חופשה מהחלומות, ניסע לסיני, ניסע לאילת,
נתפרע בתל אביב ונתחרדן על הים בביקיני, כן כן בביקיני, אני
אעשה דיאטה ואהיה כל כך רזה שכשאחזור לבית ספר כולם ישאלו מי
זו הילדה החדשה, ויותם יעמוד שם ויסתכל עליי, לכל אורכי, על כל
קימורי הגוף ותנועות האגן, ואני אהלך לי עם תחושת ניצחון מתוקה
שאולי אפשר להשוות לאולימפיאדה, אבל אף פעם לא הייתי באחת כזאת
אז אני לא באמת יכולה, וכל הכוסיות ינעצו בי מבטי קנאה, כולם
יקללו אותי וישנאו אותי ואני ארגיש הכי הכי טובה.

לעזאזל עם המקלחת הזו, המים החמים והקרים מתחלפים כאן כל כך
מהר שזה בלתי אפשרי אפילו להפריד בין הכתפיים לאוזניים.
חשבתי על מחר. אף פעם לא הייתי בהלוויה. אני לא יודעת איך
עומדים ומה אומרים.
אני זוכרת את שיר. היא הייתה בכיתה של נגה, אבל נגה בכלל לא
דיברה איתה. תמיד הייתה אומרת, שיר, שיר היא המזרון של השכבה.
החברות של נגה היו צוחקות עליה רוב הזמן, בקנאה שמסתווה
לזלזול, הבנים היו מזיינים וזורקים, אבל אלו היו רק הבנים הממש
נואשים, כאלה שאף אחת אחרת לא הסכימה לגעת בהם, ולשיר הייתה
חברה אחת, בלונדינית קטנה כזו די מכוערת שהצטרפה אליהם לשכבה
רק בכיתה י"א, ונגה אומרת שמיד שיר החליטה שזו הזדמנות לקנות
חברה.
אני זוכרת שדיברתי איתה פעם אחת, לקראת הצגת סיום י"ב שלהם,
כשביקשה ממני לעזור בתפאורה, היי ילי שמעתי שאת יודעת לצייר,
היא דווקא הייתה די נחמדה, אמרתי לה סבבה, תגידי מה הרעיון אני
אנסה לחשוב על סקיצה, היא אמרה שנדבר אבל בסוף איזה יוני אחד
שאני בכלל לא מכירה השתלט על הכל ויצא ממש מכוער, אני הייתי
עושה את זה הרבה יותר טוב.

לקחתי את השמפו והחזקתי אותו בשתי אצבעות, משתדלת שלא ייפול,
שמה קצת על כף היד וחופפת את הראש, מנקה מעצמי את כל הלכלוך של
העיר הזאת. ופתאום שמתי לב, אני עדיין עם אותו מסטיק מנטה בפה,
לועסת ולועסת כבר כמה שעות.

שיר התאבדה לפני יומיים. חודשיים לפני שהיתה אמורה להשתחרר,
היא תלתה את עצמה באיזה מחסן אפסנאות בבסיס.
ובהלוויה של שיר יצעדו רכוני ראש, ההוא שהיא שכבה איתו וזה
שהיא עשתה לו ביד, במין צער סינתטי מבולבל, ויאמרו להוריה 'אני
מצטער', ויחבקו ויחבשו כיפה, ובנות השכבה בג'ינס נמוך גזרה
וגופית סבא לבנה, יכינו עוגיות ומטעמים לבית המשפחה, אפילו את
זה נגה לא טרחה לעשות, היא אמרה שתקנה איזו עוגה ב-30 שקל
בקונדיטריה הקרובה.
חשבתי על החופש, חופש חופש חופש.
וככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי, שאין דבר כזה באמת.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
welcome to
reality
(heroic actions
strictly
prohibited)


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/9/05 13:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליבי דו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה