אחזתי את יזה בידי. עורה הצחור והיפה, המגע הרופף בין ידינו
שיכר אותי. הרמתי את ידה במעט, התכופפתי קלות ונשקתי לה
בעדינות על גב כף היד.
מיד אחרי זה סבתי על עקבי והתחלתי ללכת בצעדים בטוחים במורד
השדרה. השדרה הייתה סואנת וההרגשה הייתה שאני מפלס את דרכי דרך
עשרות אנשים שהולכים מולי. הבטתי בפניהם וחשבתי על כך שמאחורי
כל אדם שעובר מולי יש סיפור שמתרחש כבר כמה עשרות שנים. האנשים
האלה מלאים ברצונות ואהבות, כל אחד מהם הגיע ממקום כלשהו והוא
הולך למקום אחר.
יוצא לי הרבה שאני עוצר וחושב על הסיפור של אנשים אחרים, זה
קורה לי במיוחד בעיר הזו, שנראה שכל אדם בה הגיע ממקום שונה
בעולם. אני בטוח שהסיפורים של רובם הרבה יותר מעניינים מהסיפור
העלוב שלי.
הפנים שלי מוארות עכשיו. אורות צהובים ואדומים ובשלל צבעים
אחרים מרצדים לי עכשיו מול העיניים. האור החזק מופק מכל שלטי
הניאון שתלויים סביבי. על כל בניין ובתוך הכיכר. שלט גדול של
VIRGIN שנמצא לפני גורם לי לחשוב עליה. מרחוק אני רואה שלט
גדול של M צהובה. אני רעב. אני לא יכול לאכול שם. לאכול שם זה
כמו לקנות נעליים של נייק, או מחשב של IBM. שזה ממש אותו הדבר
כמו סתם לשרוף חלקות ביערות הגשם, ולשעבד כמה ילדים בתאילנד
בשביל משכורת חודשית שהיא פחות משכר המינימום לשעה. ואם כבר
חושבים על זה בחיוב אולי גם אשכב שם עם כמה זונות תאילנדיות
בנות תשע, נייק לא עושים את זה, אבל ההבדל מזערי.
האורות החזקים והעשן של העיר לא מאפשרים לי לראות את הכוכבים.
פעם שמעתי שקוראים לתופעה הזאת "זיהום אורות". אני מסכים, זה
באמת זיהום. אני מאוד אוהב לבהות בכוכבים, במיוחד באוריון
ובעגלה, אבל כאן לא רואים כוכבים.
איש אחד ניגש אלי, הוא סוחב אחריו עגלה והמעיל הצבאי שהוא לובש
נראה מרופט. כשהוא פותח את הפה שלו כדי לדבר אני רואה שהשיניים
שלו רקובות, וריח חזק של אלכוהול מכה באפי. הוא שואל אם יש לי
קצת "עודף" שאני יכול לתת לו. אני מסיט מהר את המבט, ממלמל לו
שאני מצטער אבל לא, וממשיך ללכת. השטר של המאה בוער לי בכיס.
משמאלי יושבת סינית קטנה, פניה עייפים והיא רושמת שמות של
אנשים על דף נייר. כל אות שהיא רושמת נראית כמו ציפור גדולה
ויפה, ואין אף ציפור שמצויירת פעמיים. זה מעלה חיוך על פני.
הגעתי למעבר חציה ועצרתי. ברמזור שמולי כתוב "לא ללכת" באותיות
שמוארות באדום. מונית נוסעת מולי, בתוכה נוהג הודי, מאחוריו
איש עסקים לבוש בחליפה של שלושה חלקים ומעיין בניירות. הייתי
מאוד רוצה לראות נהג לבן מסיע איזה איש עסקים הודי או פקיסטני,
בזמן שהם מדברים על המצב שלהם בבורסה.
אני מסתובב עכשיו ומסתכל אחורה, הדמעות צורבות את עיניי. לא
עברתי יותר מארבעים מטר, אבל הרחוב מוסתר ממני על ידי ההמון.
למרות כל האנשים אני חושב שאני רואה אותה, יפה וענוגה, עומדת
שם עם גו זקוף ויד אחת נחה באוויר, חיוך רפה על פניה.