יושבת ומשחקת סוליטייר, ככה, כל היום. זה לא שהיא כל כך זקנה,
עדיין יש בה מן הילדות, גם שערות לבנות היא עוד לא צימחה. אז
למה סוליטייר ולמה כל היום? היא יודעת את התשובה, בכל קלף
ווירטואלי שזז על המסך היא אומרת לעצמה אותה, צוחקת על עצמה,
הופכת אותה לעוד יותר קטנה. היא בורחת, וכאן יש לה מקום מסתור
מעולה, מפני שאף אחד לא יחפש ילדה שקורעת את העיניים שלה מול
משחק כל כך חסר חשיבות, חסר תוכן. וממה היא בורחת? הרי החיים
עוד לא הצליחו לתפוס אותה ולהפחיד אותה באיומי כריתת אצבעות או
חטיפת יקירים. אך היא לא בורחת מהחיים, מפני שמהם, למרות שהיא
יודעת אותם, היא לא מפחדת. אז אם כן, ממה היא כן מפחדת? בעוד
המלכה האדומה נשכבת לה בנוחות על המלך השחור מבלי לדעת לאן
תיזרק בעוד כמה רגעים היא מגדירה לעצמה את מעשה בתוך עולם כל
כך מזויף. האם היא בורחת מצילה שלה? לא, שנים היא ראתה אותו,
מנסה לתפוס אותה, להכניס אותה לתוך השחור הגדול שהוא מייצג,
היא ראתה את הניסיונות הפתטיים שלו בעוד היא שולטת בו בעזרת
פנס כיס פשוט או נר קטן. אולי היא מפחדת מחבריה, שיפנו את גבם
אליה כמו שרבים לפניהם עשו? לא. זאת גם לא הסיבה.
ואז, בעוד הקלפים מבצעים את ריקוד הניצחון שלהם כשהמלך האחרון
נאסף אל חבריו במעלה המסך היא מבינה. היא לא בורחת משום אמת,
מפני שפשוט אין אחת כזאת, היא לא מפחדת מפגיעה, מפני שמערכת
החיסון שלה גרמה למגיפות שעברו על סביבתה להיראות קטנות וחסרות
חשיבות. אלו המחשבות שלה שמהן היא מנסה להתחבא, מהשדים שרצים
לה בראש, שרים שירי זימה, צוחקים לה, בוכים לה, לא נותנים לה
מנוח. ובעוד היא מחייכת לעצמה שפענחה את סודה שלה היא מבינה את
מה שזה עתה עשתה לעצמה. בעוד היא חושפת את הסוד היא מבטלת
אותו, בעוד היא מגלה קלף מוסתר היא מבינה שהיא הפסידה את
המשחק. עצם הניסיון להבין את מעשיה הוא שגרם לה לחזור ולחשוב,
לחזור ולשמוע את עצמה בסופראן ובבס, בלחישות ובקולות רמים. איך
תוכל שוב לשמוע רק קלפים? איך תוכל לשמוע שוב את השקט שהיה כל
כך ברור לפני מספר רגעים בתוך הרקע הירוק של המסך עליו במהירות
כמעט בלתי אפשרית רצו קלפים מזויפים? ניסיון למשחק מהיר, התחלה
טובה, כשלון. ניסיון למשחק מחושב, עד כמה שתחכום המשחק מאפשר.
כשלון. היא מבינה, ובהכנעה פותחת שולה המוקשים.