ממולץ בחום לקרוא קודם את "הסיוט" (מצוי פה כ"פרגמנט")

שריטה. עמוקה מאוד. כל האיזור מכווץ מהמתח, ואולי גם מהכאב.
אני סוגרת את העיניים בכל הכח. היא התחילה. הרבה דם יורד, אני
יודעת מבעד לעיניי הסגורות. הכאב חד, וצורם, אך אני מניחה
שיכול היה להכאיב יותר ללא הסם המטשטש.
"התחלנו", היא אומרת.
היא מחייכת, אני מרגישה בכך ומתעצבנת. אוף! למה לי לחשוב עליה
עכשיו, לעזאזל? כולי מתוחה, עצבנית, וחתוכה. אסור לי לחשוב
עליה. זה הדבר האחרון שמותר.
אני מרגישה טפיחות קלות על הבשר הפתוח. היא מספיגה את הדם
במשהו - פיסת בד, או צמר גפן.
עליי להתעלם ממה שהיא עושה לי, שלא להתעלף מהפחד. צריך לנסות
ולהירדם, אם אפשר בכלל. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים, בעודי
חשה בטפיחות העדינות, תוך חדירת הסכין, והכאבים החדים.
מוזיקה. עדינה, שקטה, כמעט ולא מורגשת. "לאליסה"... של בטהובן.
אני משחזרת את התווים, מרגישה כאילו הם הולכים ומתחזקים בחלל
האוויר שסביבי, ותוך כדי מתרחקת ממנה, ומהחדר הקר. מניחה לכל
מה שקורה להתערפל בין התווים.
"מה זה?!" צרחה, קוטעת את הלחן העדין. אך בעצם לא, הלחן לא
נקטע. על אף שאני נבהלת, הוא אינו נפסק. אין הוא בא מראשי,
חודרת להכרתי ההבנה, זה כאן, בחדר, וגם היא שומעת את זה.
"איך העזת להביא את זה הנה?!" היא רוטנת, עצבנית, כועסת.
הפלאפון. לעזאזל... איך שכחתי...
"איך מכבים את הדבר הזה?" אני שומעת אותה לצידי, צורחת עדיין,
שולחת לאוויר קללות בשפה זרה לא ברורה. אך אני מטושטשת מדי,
ואיני מסוגלת לדבר. הכל כבד, איטי, חסר תועלת בגופי. אני
דוממת.
אני שומעת את הצלצול נחלש ונעלם. ואז טריקה. לא של דלת. חלון?!
היא זרקה את הפלאפון שלי מהחלון, המשוגעת???
מהר מאוד המחשבה הזו נמוגה ממני...
"חכי כשתקומי!!!" היא משסה בי, בעודה קרבה אליי שוב. "להביא
הנה את הדברים האלה! חצופה קטנה!" מעניין אם היא יודעת שאני
שומעת כל מילה, אני תוהה. מן הסתם היא וודאי חושבת שאני
מעולפת, במימד אחר לחלוטין.
אני שוב חשה מגע על עורי. מטושטש מאוד. איני מסוגלת לנחש יותר
מה היא עושה. היא וודאי כבר חתכה את החתיכות הראשונות.
הכל נעשה כבד יותר, וברור פחות ופחות. אני עוד מרגישה קצת
ממעשיה, ולעתים כבר לא מרגישה דבר. תחושת הזמן תחת השפעת הסמים
אינה ברורה... ייתכן שעוברות דקות, או לחילופין מספר שעות
תמימות בלי שאני בכלל חשה בכך.
"סיימנו", היא אומרת כעת, "עכשיו... רק לחבוש נשאר לי." היא
וודאי כבר מריחה את ריח הכסף שתקבל, רודפת הבצע החצופה. הכל
עבר מהר, נדמה לי, או שמא לאט, אך איני בטוחה. אני שוכבת דוממת
בסבלנות, יודעת שעוד מעט והשפעת המטשטשים תחלוף. רק עוד קצת
והכל יחלוף.
אני מנסה שוב לחזור אל אליסה.... תו, ושני... אך איני מצליחה.
תחושה לא נוחה אוחזת בי. משהו שאיני מצליחה לתרגם למילים.
תחושה חדשה, זרה. איני מרגישה כאב, או הקלה, או סחרחורת או
בחילה. משהו מוזר... מוזר מדי...
משהו רע קורה פה, אני בטוחה.
משהו רע בהרבה ממה שכבר עשתה לי המכשפה הזו עוד עומד לפניי...
ותחושת בטן קשה עוברת בי מעל פני עורי ועד לשד עצמותיי...
בבקשה שזה לא מה שאני חושבת...


המשך יבוא...