עומד על שביל, רגל פה רגל שם ובאופק רק פיתולים פיתולים.
השביל כבר סלול ועליו צועדים, כולנו, כולם, המונים.
לבנים מוזרות, ארוכים ארוכות, סורגים אפורים ממתכת.
מעוצבים בצורות מוזרות ורבות בדרך כלל כפני הבריות.

רוב האנשים צועדים והולכים מסתכלים בחרכים בחריצים בסורגים,
מנסים למצוא משהו מעבר לקצב הליכתם פן יפסיקו להתקדם.

יש שמחפשים מטבעות שנפלו, תכשיטים נוצצים לאור שמש.
יש שמחפשים עקבות קודמות להולכים בעקבות אל או משיח, בדרך.
יש שרצים מתנשפים מתאמצים בעצמם נלחמים להשיג את כולם.
יש שרוקדים מקפצים לא רואים מתקדמים עם צלילים שמתנגנים
בראשם,
מחייכים אך עיוורים ילדי הפרחים הולכים קדימה קדימה קדימה...

כולם שקועים צעדיהם מדודים, נהר האנשים לא יבש לא נגמר,
תמיד הוא זורם גם גאות גם בשפל ותמיד הוא מסתיים - בים.

כולנו הולכים על השביל מתקדמים והדרך סלולה כבר מראש.
בסחף הזרם העדר שואט, בלי לראות כלל כי יש אפשרות אחרת.
הסורגים הם אנחנו הם ועצמנו הולכים לא יכולים לשנות כיוון - רק
בראש!

שאלות כה קטנות אותנו מטרידות, מה אומר, מה אחשוב, מה אוכל, מה
ללבוש?
במה אעבוד, בצבא, חקלאי, כבאי מדינאי?
עם מי אתחתן, אשה אחת שתיים שלוש?
איפה אחיה, בצפון בדרום במרכז, בארץ באמריקה ברוסיה או בראש?

עומד במקום מסתכל מסביב ורואה את כולם הולכים וקטנים,
נשאר מאחור וממתין למשיח, אולי אפגוש אנשים חדשים?

שואל שאלות, לא מוצא שום תשובות רק רוצה לדעת דבר לא מסובך,

בכמה דרכים על אדון או גברת ללכת לפני שיוכרו כאנשים?

רצון לבחור, אבל מה?
גם ככה הכל מוביל לאותו מקום.

מה זה משנה מה יקרה מכאן הלאה?
מה מעניין? מה צריך? מה כדאי? מה מאתגר? מה שונה?
מה המחיר? לכמה זמן? מה זה נותן? מה זה אושר?

מה זה אושר?
מה זה אושר?
מה זה אושר?
מה זה אושר?
מה זה אושר?
מה זה אושר?