שעה וחצי בנסיעה ברכבת מהצפון היא ממוקמת. עוד שעה וקצת תידרש
לך על מנת לרדת דרומה. יושבת לה בבטחה ושחצנות מסוימת בין ערים
נוספות שמזינות ומפרות אותה עד בלי קץ. פעם קראו לה אחוזת בית
- חולות, נשים עם צמות, סנדלים ואידאלים היו בה. ראשית התרבות
בארץ. תיאטראות, קולנוע בשחור לבן, מחלק קרח על אופניים, ים
אינסופי, שמש לשיזוף אחרי ימים שחורים באירופה, ריח של התחלה
חדשה... וכמה רומנים... אוהו כמה סיפורי אהבה ויצר היו בה עוד
אז, באחוזת בית התמימה...

מרפסות בסגנון הבאוהאוס מרמזות על שהתרחש כאן לפני כמה עשרות
שנים מעטות... וניתן להביט ולדמיין איזה זוג יושב בהן, מורם
מרחוב ומעם, ומנהל שיחה פרטית על אבטיח קר... וגם הרצפה בסלון
קרה ודאי... כמה יצרים היו כבר אז, אני מדמיינת לעצמי.

עם החלפת שמה מאחוזת בית לתל אביב, כל התמימות שפקדה אותה אז
דעכה בהדרגה. את מקום התמימות תפסו הניכור, האינדיבידואליזם
והביחד שהוא מאד לבד. ולא בכדי - תל אביב ספגה לא מעט כאפות
ממחבלים מתאבדים אבל עכשיו שקט כאן בינתיים. נקראת עיר ללא
הפסקה אך גם על זה ראוי לתת את הדעת - כשהסתובבתי ברחובותיה
בשעת לילה מאוחרת היחידים שאכלסו אותה היו קבצני הרחוב, שכובים
על מדרכות, שיכורים וחסרי אונים.

מתוך המולת היום וקרירות הערב אני מוצאת את עצמי בתוך מועדון
הומה אדם בצורה סוריאליסטית אפילו, מעוררת גיחוך ורתיעה: אנשים
עומדים צמודים זה לזה ואני רואה את פניהם כפני סרדינים בקופסת
שימורים שנשכחה על מדף חודשים רבים. לכל אחד מבט וחיוך מאד
דומים על הפנים, עומדים כשגופם נושק לעוד גופות חמים ויצריים
אחרים. מאד צמוד, אינטימי בצורה מזויפת אפילו.

"ברוכה הבאה ללונה פארק של היצרים", זעק קול בתוכי בהתרגשות.
ואני השתקתי אותו מיד וגם את היצר שמתי בצד לרגע קל. כמנסה
לצפות על המתרחש מלמעלה, בהתנשאות כלשהי.

לבושה חולצה פרחונית וחצאית עד אחרי הברכיים, נעלי בובה שטוחות
לרגלי, אני מרגישה קצת כמו היידי בת ההרים שהגיעה לסדום או
לעמורה. כל כך שונה מבנות המקום הפורעות - חלקן עוטות לגופן
בדים זוהרים שמכסים פטמה או במקרה הטוב שתיים, נעלי עקב
לרגליהן שאחרי ערב של ריקוד ודאי נדרשות לאשפז עצמן במחלקה
המתמחה באנטומיה של כף הרגל.
ואני, בתוך כל אלה נסחפת, מבטי הגברים עוברים על רוב הבנות
ועלי גם, ואני חשה שהם מפשיטים אותי במבטם הרעב - הם באו לצוד
היום והטרף שלהם כל כך קל ללכידה ואף מתחנן להיות ניצוד, מתגרה
ומשפיל מבט.

מתוך ההמון מרימה עצמי למין במה כזו קטנה, מוצאת לעצמי ספה
יחידה שבמקרים לא בודדים שימשה ודאי גם יותר ישבנים בו זמנית.
ואני, על הכורסא, עוטה על עצמי לפתע מסיכה של פסיכולוגית
קלינית שבמקצוע כבר שלושים שנה לפחות או של אנתרופולוגית
יישומית ידועת שם, שיוצאת לחקור שבטים נידחים באפריקה או
במדינה הזויה שאת שמה אפילו לא תצליחו לבטא. מוציאה עצמי,
מנטלית, מכל המהומה ומנסה לקלוט רשמים, ללא מבט שופט, ביקורתי
או מתנשא, מנסה למחות את שיירי המוכר ואת הגדרות הטוב מול הרע
- רק מביטה - רק מפנימה.

את המקום בדמיוני הופכת לאזור מרוחק ואת העם שבו לקבוצת אנשים
שאיני מכירה ואני איני חלק מהם. את שפתם, בדמיוני, איני דוברת,
והיא נשמעת לי כגיבוב של צלילים מוזרים. והם זרים ושונים ממני
לרגע כמו הזרות של טרזן כשהביאו אותו ללב מנהטן. עוטה על פני
משקפיים מלומדות-על, קצות אצבעותיי בוחנות, ומתבוננת במתרחש.

אין זה מועדון ריקודים רגיל, כאן אין רחבת ריקודים אלא רק מתחם
כזה ענק שבתוכו מחלקים נוזלים בתוך כלים שונים ומגוונים -
ארוכים וגבוהים, או דליים כאלה או כוסיות קטנות שאיני מבינה
כיצד מרוות הן את צימאון המבלים. מסביב למקום בו מתרוצצים כמה
אנשים שמוזגים את הנוזלים, כסאות לרוב, ועליהם ישובים גברים
שמראם נעים לעין ועל חלקם נשים-ילדות ישובות במבט מתרפק ופניהן
אומרות הרבה גם לי - שבאה מארץ כל כך רחוקה (לכאורה). המשכתי
לצעוד ולהביט לכל עבר, ידיהם של כמה מגברי המקום עברו על גבי
וירדו קצת למטה ולרגע כמעט התפתיתי לזנוח את תפקידי, להסיר
המשקפיים ולהצטרף לחגיגה... אך עדיין לא גיליתי הכל והלילה עוד
צעיר הרי.

בסיורי הלילי במקום האפל הזה באחוזת בית לשעבר, שהיום היא תל
אביב הפרועה והלא מתביישת, הגעתי למקום בו מטילים אנשים את
מימיהם. טור לא קצר חיכה לי שם, מסביבי אנשים שנוגעים זה בזו,
נראים כל כך מאוהבים ומאושרים. יד נטחבת לתוך חצאית ורגל עולה
ונכרכת סביב רגל. פיות פעורים מנסים לצוד משהו לא מוגדר. וזוג
יוצא מתא השירותים ונפרד לדרכו בנשיקה וחיוך מנוכר. והתא ורוד
הוא, אורותיו עמומים, ומקום כה רב בו - היה יכול להיות לרחבת
ריקודים.

בכניסה שני אנשים גדולים עם מבט של אימה או פיגור בעיניים מול
טור של אנשים. הם כנראה אלה שמחליטים למי כן ולמי אסור. אדם
שאצבעו של המחליט אינו נחה עליו יבלה את הלילה בגפו כנראה.
החלטתי לרקוד קצת, כדי להיטמע באווירה - שרק מישהו לא יחשוב
שאני מרגלת מהחלל או אאוטסיידרית מוחלטת. לצלילי המוסיקה
מתחילה לנוע ולפתע יד מושטת וחיוך של שיניים מסותתות ועיני
כחול בוהק אלי מופנים, ואני, תוך שנייה מחובקת עימו על רחבת
הריקודים.
הוא שואל לשמי ואומר כמה יפה, ואני מוחמאת, שוכחת את המטרה
שהצבתי לעצמי - שאני כאן לשמה. הוא מזמין לי כוס משקה צבעוני
ומתקתק ואני זונחת את המשקפיים ואת חזות הפסיכולוגית הישובה על
ספתה ואילו האנתרופולוגית שבי יורדת עמוק לפני השטח לבחון
מקרוב את שמתרחש ואין לה גבולות של אסור ומותר, של רע מול הטוב
- לפחות כך אני חושבת.

אבישי. יאאלה, איזה עיניים ואיזה חיוך היו לו באותו הערב. הוא
חיבק אותי חזק ומכל כיוון וסובב אותי ואני פשוט זרמתי עם
החוויה. מנסה לזרוק את כל המחסומים. סיסמאות ריצדו בראשי,
"החיים קצרים",
"בסוף מתים" וכל מיני שטויות אחרות שאני ממציאה לעצמי כשהיצר
משתלט עלי ועדיין אני לא רוצה ללכלך את המצפון המהוגן שלי.  
הוא קרב את שפתיו לשלי ונשק לי בכח כזה שהרגשתי שאני חייבת
לשבת וסחרחורת אחזה בכל פינה בגופי. התרגשות וחיות כזו מעוררת
ומרטיטה ופתאום אני הציידת והוא הניצוד, יורה בו חץ אחד ארוך
והוא לרגלי שדוד.

מתגלגלים בין כל הסרדינים היצריים האחרים ולי כלל לא מפריע -
שכל העולם יביט בי כך, שלוחת רסן ומתמסרת לידיו עכשיו ללא
מעצור, מידרדרים במדרון תלול בלי יכולת עצירה. ידיו על גופי
ואני את חולצתו מרימה, את עורו ממוללת בין אצבעותיי הקרות -
צמרמורות - מכניס ידיו בשערי, מושך אחורה לאט את צווארי -
"בואי איתי לשירותים, אני אעשה לך כל כך טוב שאת לא תשכחי את
הערב הזה לעולם. את כזו יפה, בואי ילדה, אל תתני להזדמנות כזו
לחמוק..."

מביטה בעיניו ושוב משקפי הפסיכולוגית על עיני עדויות, ואני
ממנו בצעדים שקולים מתרחקת, חוזרת לספה הקטנה בפינה והוא במבטו
אותי מלווה אך לא בא. ממשיך לרקוד ונערה אחרת תוך שניות על
צווארו נתלית, יד ביד עם חיוך לתאים האדומים הוא אותה מוביל.

ומצפוני אלי קורץ מבפנים, "כל הכבוד ילדה, שולטת היטב
בפיתויים", והיצר מן הצד השני טיפה מצטער וטוען שהיה יכול
להיות נפלא שם איתו בתא ושממילא החיים קצרים ושנמות במהרה...

בדרך חזרה משחזרת את תחושת ידיו על גופי ואת עצמי עליו, מביטה
במרפסות הבאוהאוס הנוטות ליפול ומדמיינת את חדווה ושמוליק או
את שרגא ומרים... חולמים על הפרחת השממה, מעבירים את ימי הקיץ
הבוערים שביניהם על אבטיח ובין שכנים, על שירי הציונות, על
האהבה והרומנטיקה - אם הם רק היו יודעים מה מתחולל היום באחוזת
הבית התמימה שהקימו להם בין חולות לבין ים, מאז ששמה הוחלף
לתל-אביב...