הלשונות נרטבים, הפקקים מזיעים
בדרכם על אספלט מתייגע.
רחובות הומים בשנסונים צרפתים.
לו רק יכולת להגיע.
קול בס עמוק ומעושן בדבקות
מבקש לו מפלט לנשימה

הצבעים מתנגשים.
הקירות מתעקשים
להתעקל במקומות
בהם פינות נפגשות.

הזיעה מתאדה, נשאר  מן ניחוח
מרקיב מעופש ונעים.
בגן הפתוח בו נושבת הרוח
אותה נוהגים להפקיר.
זה כמעט אותו מקום,
עם הבדלים קלים.
כמעט.
לא נשבו הרוחות אלא אך מעט.
רציתי לאמר אז אותם הדברים
שירכיבו מסכות
שחורות אדומות עם יהלומים ונוצות
שיגלו אך ורק זוג עיניים
אך אבוי! אישונים
בעשן מרגישים
ולא יכולים שלא להאשים
ולאמר את כה איוולת,
ומגוחכת בניסיונותייך
להסתיר את מאוויך
ולהעמד על במות
ללא תאורה מספקת
על עשן מסתורין הינך מתרפקת.
הרי אפילו הזיעה מסגירה את היום החם.
ושמלתך הדהויה כבר אינה אומרת ניחם.
התפשטי. זו הדרך
ותפקירי פטמותייך, הרי רוח קלה, אמרת,
נושבת בשערייך.
והנה, לא מגוחכת ולא חסרת חשיבות
את עכשיו זוג פטמות עם עמדה ומהות
תחייכי. גברת. וזמזמי קברט רומנטי
הנה יום אביבי
הנה זוג פטמות
הזיעה מתאדה
מתקצרות הנשימות.