"שמי שרון בר-נתן,אני בת 18 יש לי שני אחים גדולים ממני אחד 23
והשני בן 21 ואני כבשה שחורה".
כך הצגתי את עצמי בפגישה הראשונה שלי עם הפסיכולוגית שלי הגב'
מיכל לוין פסיכולוגית במקצועה שאבא ואימא שלמו לה 150 ש"ח
לפגישה בשביל שאפסיק לשתות.
"זה לא שאני נהנית לשתות",אמרתי לה,"אני לא אוהבת טקילה ואת כל
המשקאות האלה...זה פשוט עוזר לי לשכוח".
כששאלה אותי כמה זמן אני שותה עניתי לה שאני לא זוכרת "בערך
מכיתה ח'...אני לא יודעת ,ותפסיקו לשגע אותי עם כל השאלות
האלה!!!" יצאתי מהחדר וטרקתי אחרי את הדלת, אבא רץ אחרי וצעק
ש"הם משלמים לפסיכולוגית הרבה כסף ואת לא  יכולה לצעוק ככה על
אישה שגדולה ממך ב-20-30 שנה!!".
אמרתי לו שאני לא ביקשתי ללכת אליה "זה לא שאני איזה פסיכופטית
מבית משוגעים,אני לא מכורה למשקאות ולא לסמים, אז שתיתי כמה
כוסות פה ושם אני לא אלכוהולית או משהו כזה!!!
מה הוא מבין בכלל גם חגיא הולך כל יום שישי לפאב ושותה איזה
שלושה ארבעה בקבוקים של בירה,ואותו הם לא שולחים לפסיכולוגית
שתנתח לו את השכל,ועליו הם לא צועקים ,רק עלי,למה? כי אני
הכבשה השחורה , אני סתם ילדה קטנה  שלא מבינה מהחיים שלה וזה
בסדר לצעוק עלי...מה מבינים בכלל...
כשאבא חזר פנימה והצטער במשך חמש דקות על המבוכה הרבה והבטיח
שזה לא יקרה שוב ושהוא כבר יטפל בי בבית,אימא יצאה והרגיעה
אותי,או לפחות ניסתה.
היא אמרה שאני אתן למיכל הזדמנות ושהם עושים את זה רק לטובתי.
אמרתי לה שאני אנסה ,אבל היום כבר אין לי כוח ואני רק רוצה
לחזור הביתה ולישון.
אבא ואמא שילמו לה ויצאנו בחזרה הביתה,כצפוי אבא הרצה לי כל
הדרך על החוצפה שלי לצעוק על מיכל (החלטתי להפסיק לקרוא לה
פסיכולוגית למרות שזה התפקיד שלה,רק השם עושה לי צמרמורת) ועל
כמה שאני לא מעריכה את כל המאמצים שהם משקיעים...כמובן שאני
הייתי חצי ישנה אבל זה לא הפריע לו העיקר שהוא נתן את ההרצאה
היומית שלו,לא משנה מי מקשיב.

שבוע אחרי זה שוב חזרנו לשם, מיכל אמרה לי שלום ושאין לי מה
לדאוג זאת לא פעם ראשונה שזה קורה .שאלתי אותה,"נו אז מה קורה
עכשיו? את הולכת לחבר אותי לכל מיני אלקטרודות? או שפשוט תסימי
פה בקבוק של טקילה ותראי מה יקרה?"
"לא אני פשוט רוצה לשאול אותך כמה שאלות בסיסיות,ואני רוצה
שתעני לי בכל הכנות ,תחשבי כאילו אני החברה הכי טובה שלך"
"אני מצטערת לאכזב אותך אבל זה לעולם לו יקרה,החברה הכי טובה
שלי מתה!!! א נ י   ה ר ג ת י   א ו ת ה  !!!"
"די די תרגעי תתחילי מההתחלה,מתי התחלת לשתות?"
"לפני חצי שנה בערך...כשהחבר שלי זרק אותי,אני הייתי בדיכאון
ואף אחד לא הבין אותי,כולם אמרו לי שזה רק יעשה לי טוב, אפילו
מיה שאמורה להיות החברה הכי טובה שלי היתה בצד שלו, אז כשאבא
ואמא יצאו ערב אחד אני הלכתי לארון משקאות ולקחתי בקבוק של יין
לבן,ופתאום הרגשתי טוב עם עצמי ולא היה אכפת לי מה כולם
חושבים!"
הפסקתי לרגע לראות מה היא תגיד, אבל היא רק עשתה לי סימן עם
היד להמשיך...
"ומאז אני לא שתיתי כלום ! אני נשבעת !"
"אז מה קרה לפני חודש?" הי שאלה אותי ..."אני,מיה ואפרת נסענו
למסיבה באילת,אח של מיה השיג לנו הזמנות,ההורים שלי קנו לי
מכונית ליום הולדת,אז לקחתי אותה"
"במסיבה הכל הלך סבבה,היו ריקודים ומוזיקה טובה,והיו
משקאות...חבר של אח של מיה הציע לי לשתות ואני הסכמתי מיה אמרה
שלא כדאי לי אח"כ אני אשתכר ואני היחידה שכבר יש לה
רישיון...אמרתי להן שאין להן מה לדאוג כוס אחת לא תהרוג
אותי..."
ואז נזכרתי במיה ולמה לא הקשבתי לה,בגללי היא מתה,ב ג ל ל י
...
מיכל קלטה את זה ואמרה לי שזה בסדר ושבמילא נגמר הזמן ושניפגש
בשבוע הבא.

כשחזרתי הביתה הרגשתי אפילו יותר גרוע ממקודם, הפלאשבקים היו
יותר חזקים ויותר מציאותיים, כעסתי על עצמי שסיפרתי את הסיפור
שלי למיכל, הפסיכולוגים האלה...תמיד ימצאו דרך להוציא ממך
מידע!!!!
מי היא בכלל?! למה לעזאזל סיפרתי לה את הכל?! עכשיו היא בטח
תלך למשטרה ותספר את הכל, (טוב נו במילא החיים שלי נהרסו)...
וכאילו שכל זה לא הספיק רונן אחי הגדול בא כדי להציק לי "נו,
את חולת נפש?" הוא שאל בלגלגנות, לא ידעתי מה אני רוצה יותר
להרוג אותו או להרוג את עצמי...איזה מן אח הוא? במקום לתמוך בי
הוא צוחק עלי, אולי הוא צודק אולי אני באמת חולת נפש סאדיסיטית
שהורגת את מי שחשוב לה?
חזרתי היום לבית ספר וכולם הסתכלו עלי כאילו נחתתי הרגע
מהירח... אפילו אפרת התעלמה ממני במסדרון,"את יכולה לתת קצת
יחס" צעקתי לה "זאת אשמתך בדיוק כמו שזאת אשמתי" אפרת רצה משם
בבכי.
והינה אני עושה את זה שוב מרחיקה ממני אנשים קרובים, את מיה
הרגתי והיא בטח לא תרצה לדבר איתי יותר אחרי זה... אולי רונן
צדק אני חולת נפש.
בכיתה לא הקשבתי לכלום לא יכולתי להוציא מהראש את המחשבה
שהחיים שלי נגמרו, לאף אחד לא אכפת ממני, כולם חושבים שאני
רוצחת, אבל בסוף היום תומר החבר של אפרת בא אלי והסתכל בי במבט
מבין ואמר שאולי זה יעזור אם אני אדבר על זה עם מישהוא, "איתך
תהיה בטוח שלא אדבר" עניתי לו בלגלוג, והצטערתי,
"תבין אני לא בטוחה אם אני יכולה לבטוח בך, החברה שלך כבר לא
בוטחת בי...אז למה שאתה כן?" "תביני אותה,גם היא מרגישה אשמה
במה שקרה, ומה שאמרת לה היום לא בדיוק עזר..." הוא ענה לי.
אני חשבתי כל הדרך הביתה על מה שהוא אמר עד שהחלטתי לקחת את
העצה שלו , אז הלכתי אל הבית של מיה, אני מניחה שבסתר ליבי
רציתי שהיא תפתח לי את הדלת ותגיד לי שהיא מבינה,וסולחת לי.
מיה תמיד סלחה לי לא משנה כמה שטויות עשיתי, וכמה פגעתי בה,
היא תמיד היתה טיפוס מבין, ואני הייתי חברה איומה
אני..אני...הרגתי אותה, וקיוויתי שאם היא לא שם לפחות ההורים
שלה יסלחו לי.
בדרך עברתי בבית של אפרת, רציתי להתנצל על מה שאמרתי לה היום
בבית ספר, דפקתי בדלת ואמא שלה פתחה היא אמרה שאפרת לא מרגישה
טוב, ושהיא שקועה בדכאון, שאלתי אותה אם אני יכולה להיכנס והיא
אמרה שאפרת לא רוצה לדבר איתי. הלכתי.
כשהגעתי לבית של מיה לא דפקתי על הדלת חיכיתי עוד 10 דקות
ניסיתי לחשוב, מה אם הם לא יסלחו לי? מה אם הם יסלקו אותי משם?
אני הרגתי את הבת שלהם, בגללי מיה מתה... אמרתי לעצמי שזה
עכשיו או לעולם לא! ודפקתי על הדלת, אח של מיה פתח לי את
הדלת,ראיתי את כל המשפחה שלה יושבת בסלון, "מה את רוצה!" הוא
אמר בכעס "א..אני רוצה לדבר, אני רוצה שתדעו מה קרה...בבקשה
אני חייבת לדבר על זה עם מישהוא!!!" אח של מיה הוא חבר שלי
לשעבר, קיוויתי שהוא ירצה להקשיב לי, אחרי הכל הוא מכיר אותי,
הוא ידע שלא עשיתי את זה בכוונה. "זה לא זמן מתאים, אני אפגוש
אותך אח"כ בגן הציבורי" הוא לחש שהמשפחה של מיה לא תשמע, הבנתי
למה הוא עשה את זה, הם לא רוצים לשמוע את מה שיש לי להגיד, והם
גם לא רוצים שהוא ידבר איתי.
הלכתי ישר לגן הציבורי לא יכולתי לחכות ידעתי שאני אשתגע אם
אני לא אדבר על זה עם אף אחד.

בסביבות 17:30 הוא הגיע הוא הצטער על האיחור "הייתי צריך לחכות
שכולם ילכו, אמרתי לאמא שלי שאני נוסע לנטע" הוא הסביר, לא
יכולתי לעמוד בפיתוי "מי זאת נטע?" שאלתי, היא ידידה טובה שלי,
"כן, רק ידידה, למה את שואלת" "סתם" עניתי לו, זה היה שקר
רציתי לדעת אם יש לו כבר חברה חדשה, ממני הוא נפרד לפני שנה,
מאז היתה לו עוד חברה,עדי,אחת מהגימנסיה.
"על מה רצית לדבר?" הוא שאל, "אתה מוכן לשמוע את מה שיש לי
לספר? אתה היחיד" "אני לא בטוח" הוא אמר "הקשר ביני לבין מיה
היה קשר חזק ואמיתי" "אני יודעת היא סיפרה לי על הקשר אחים
שלכם"
"בכל זאת אני מוכן לשמוע" סיפרתי לו הכל , איך עדיין לא
התגברתי על הפרידה ממנו, ואיך השתמשתי בשתיה בשביל לנסות
לשכוח, איך מיה ניסתה למנוע ממני לשתות ... את כל הסיפור, בסוף
גם אמרתי לו "זה הכל באשמתך אתה יודע!!!" באותו רגע הוא קם על
רגליו בכעס "בשביל זה רצית לדבר איתי, בשביל להאשים אותי,
במוות של מיה?! אין לך שום בושה שרון" הוא אמר והסתלק.
אני כל כך מצטערת עכשיו על מה שעשיתי, הבן אדם היחיד שהיה מוכן
להקשיב לי, אבל באמת להקשיב לי,ואני ברוב טימטומי הברחתי אותו,
אני חולת נפש. נקודה.

לא יכולתי לחזור הביתה עדיין, ידעתי שאם אני אחזור יתחילו
החקירות, "איפה היית?" "את יודעת כמה דאגנו לך?" והאהובה עליי
"פחדנו שאולי הלכת לבר לשתות" זהו זה כבר מוחלט אצלהם אני
אלכוליסיטית! לא משנה מה אני אגיד או מה אני אעשה הם כבר
החליטו.
שרון בר-נתן הידועה גם בשמה "הכבשה השחורה" היא אלכוהוליסטית
וסכנה לציבור. אסור לבטוח בה.
הסתובבתי עוד קצת בפארק לא היה אכפת לי מה כולם חושבים.
כולם הסתכלו עלי במבטים תוהים: 'מה היא עושה?! היא לא יודעת
שזה מסוכן להסתובב ככה לבד במקומות כאלה?'
מצידי שיחשבו אם זה מה שנותן להם אושר...הם יכולים לחשוב עלי
מה שהם רוצים!
חזרתי הביתה בסביבות 22:30 אמא היתה מוכת הלם, ונראתה כמו
זומבית ,והשאלות,להן ציפיתי ,לא איחרו להגיע : "איפה היית? אבא
כבר הלך למשטרה" "לא הייתם צריכים, אני סתם הסתובבתי בחוץ..."
"בשעות כאלה?! את נפלת על הראש?! אנסים מסתובבים בחוץ בשעות
כאלה!" היא אמרה ועל פניה היה מבט של אימה.
"אוי,נו, אמא תעשי לי טובה אני כבר ילדה גדולה, אני יכולה
לדאוג לעצמי" אמרתי והלכתי לחדר.
למחרת בבוקר אבא שהיה לו יום חופשי נתן לי הרצאה על כמה שכבר
אי אפשר לסמוך עלי, וכמה שאני אגואיסטית ולא מתחשבת; אז בתגובה
עניתי לו שהייתי מתקשרת אם היה לי פלאפון כמו שיש לשאר 99%
מאוכלוסיית העולם.
כשחזרתי הביתה אבא נתן לי פלאפון ואיתורית, "הנה," הוא אמר
"עכשיו כבר אין לך שום תירוצים, וחסר לך אם את לא מתקשרת
להודיע לנו כשאת מתכננת להתעכב!" "למה שפשוט לא תקשרו אותי
ברצועה" אמרתי בהיסוס,ורונן לחש לי "זאת היתה תוכנית ב'".
בסביבות השעה 21:00 רועי,אח של מיה התקשר אלי "זאת אמא שלי,
היא איבדה את דעתה" הוא אמר, "אז מה אתה רוצה ממני?!" שאלתי
אותו, "לא יודע אבל הייתי חייב לדבר עם מישהוא", "הייתי רוצה
להיפגש איתך, אבל ההורים שלי לא נותנים לי לצאת מהבית" "למה?"
הוא שאל, "כי להתקשרתי אליהם להודיע שאני מאחרת אתמול"
"דרך-אגב, למה התקשרת אלי,ולא אל עדי?" שאלתי אותו בטון מלגלג,
"לא יודע, את הראשונה שעלית לי לראש, חוצמזה ידעתי שאת תביני
אותי"
"למה כי גם אני משוגעת?" שאלתי אותו, "את יודעת שלא לזה
התכוונתי"
"לא! אני לא יודעת, אתמול כשרציתי לדבר איתך אתה רק צעקת עלי,
והיום אתה בא אלי בשביל שאני אנחם אותך ואגיד לך כמה מסכן אתה,
שאחותך מתה ואמא שלך פסיכית, אז אני לא יודעת מה אני אמורה
לחשוב!" "מה את רוצה? את האשמת אותי בזה שמיה מתה, את זאת
שהרגת אותה, לא אני, לא אמא שלי ולא אף אחד אחר!" עכשיו זה היה
התור שלי לקום וללכת אבל לא יכולתי, אני רק החזקתי את השפורפרת
ביד בלי לאמר כלום, מה אני אגיד לו? שהוא צודק? שאני הרגתי את
מיה?אבל זה הוא... אם הוא לא היה אומר לי באותו היום בצורה
האנוכית ביותר שאפשר ' אני נפרד ממך' לא הייתי שותה, ולא הייתי
נכנסת למכונית ועושה את התאונה ומיה לא היתה שוכבת עכשיו
בקבר...
אבל על מה אני מדברת בעצם, זאת כן אשמתי, הוא לא נהג במכונית,
אני נהגתי, והוא לא שתה כמויות אדירות של טקילה באותו הערב,
אני שתיתי, והוא לא הרג את מיה... א נ י   ה ר ג ת י !. טרקתי
את השפורפרת בלי לאמר מילה.

היום בלילה, לא יכולתי להירדם, חשבתי כל הזמן על כל מה
שקרה...
התאונה, המסיבה,הפסייכולוגית,אפרת,רועי, אבאמא, כולם.
התהפכתי על המיטה ניסיתי למצוא אולי זו התנוחה שלא נותנת לי
להרדם, כאילו שזה שינה משהוא.... עדיין לא הצלחתי להירדם.
הרגשתי כמו הילדה הקטנה שאמא שלה משאירה לה אור דולק במסדרון
כי היא מפחדת מהחושך,אבל אני לא פוחדת מהחושך, אני פוחדת ממה
שיקרה שהחושך יגיע...שוב המראות מהתאונה, שוב הדם של מיה על
הידיים שלי, והעייניים ההמומות שלה מביטות בי...
אז התחלתי להסתובב בבית הרגשתי עייפות, רציתי לישון אבל מצד
שני לא, ידעתי שהכל יחזור אלי כשאני אלך לישון, אז הלכתי אל
הארון תרופות של אמא ולקחתי 2 כדורי הרגעה, וכשראיתי שזה לא
עוזר לי לקחתי עוד שניים, ועוד שניים...עד שנירדמתי, וישנתי
כלכך טוב... לא ישנתי ככה מאז התאונה.. לא חלמתי על מיה ועל
התאונה, אלא על רועי, ועל הימים שלנו ביחד, ככה כל הלילה,
וכשהתעוררתי היה לי חיוך על הפנים, ואמא היתה בהלם, "את מרגישה
טוב?" היא שאלה אותי,"יש לך משהוא על הפנים" "מה?" שאלתי אותה
בסיפוק, "חיוך", "כן... ישנתי טוב אתמול בלילה, כלכך טוב...."
המשכתי, "ורואים עליך, דרך אגב את זוכרת שיש לך היום פגישה עם
מיכל?" "איזה מיכל" שאלתי אותה בהשתוממות, הרגשתי כלכך טוב
ששכחתי מהפגישה אצל הפסיכולוגית היום, "הפסיכולוגית!
ושרוני...בבקשה ממך,תנסי לנצל את המירב מזה,זה רק יעזור לך".
אמא תמיד חייבת להרוס את השמחה, לא משנה אם היא מתכוונת לזה או
לא, זה פשוט קורא לה.
בבית ספר שרדתי שעה-שעתיים,אבל בהפסקה בין השיעור השני לשלישי
פתאום היתה לי סחרחורת חזקה ו...זהו, אני לא זוכרת יותר מזה,
אני רק זוכרת שהתעוררתי כאן, בבית החולים במחלקת מיון.
לפי מה שסיפרו לי אני התעלפתי, בהתחלה היועצת חשבה שזה רק
מהתייבשות אבל כשראו שאני שוכבת ככה בלי לזוז במשך חצי שעה,
הבינו שזה משהוא יותר רציני שנקרא בשפה המקצועית איבוד הכרה.
עשו לי שטיפת קיבה וגילו מה הסיבה להתעלפות שלי, כדורי הרגעה.
ביקשתי שלא יגידו לאמא שלי כלום, אבל למה שיקשיבו לי בעצם...
אז כמובן שצלצלו אליה וכמובן שהיא היתה בהלם כשסיפרו לה את
הכל, ועכשיו היה התור שלה להיכנס לפאניקה. "א...בל למה? אני לא
מבינה?
איך?!,מתי?! אתם לא הולכים לקחת אותה ממני נכון? אני לא ידעתי
על זה כלום! אני נשבעת! אני אקח אותה למוסד גמילה, היא הולכת
לפסיכולוגית, אולי כדי גם פסיכיאטר, אני אעשה הכל רק אל תיקחו
אותה ממני! בבקשה...?" יופי! כאילו אני לא סובלת מספיק, עכשיו
גם כל החברים שלי, אלו שנשארו אחרי התאונה זאת אומרת,שמעו את
כל מה שאני מנסה להסתיר ביומיים האחרונים, לרופאים לקח חצי שעה
להרגיע אותה שאני לא הולכת לשומקום,ובצחוק הוסיפו שאולי כדאי
לה ללמוד ממני ולהתחיל לקחת כדורי הרגעה, אמא כמעט התעלפה.
הרופא האחראי נתן לה מספר של מוסד גמילה, ואמא לא היססה לקחת
את זה והוסיפה שהיא תתקשר ברגע שהיא תגיע הביתה, וכרגיל
כשהגעתי הביתה קיבלתי כל הרצאה פעמיים וחצי, פעם מאבא, פעם
מאמא, וחצי פעם מרונן, רציתי להתאבד, אבל ידעתי שהם יצפו לזה,
אז ויתרתי על הרעיון. כמובן שהפאנץ' ליין של כל אחת מההרצאות
היתה "מה קרה לך?! ראית שהאלכוהול לא עוזר אז פנית אל הסמים?"
נורא מצחיק... בבקשה, יש עוד מישהוא שרוצה לצחוק עליי או לצעוק
עלי? הסתגרתי בחדר ולא נתתי לאף אחד להיכנס, למה לעזאזל אף אחד
לא מקשיב לי, כולם מסתכלים רק על העובדות, ואף אחד לא חשב
לשניה אחת איך אני מרגישה, הפכו אותי להיטלר.
למה אף אחד לא מסתכל עליי כשאני לא שיכורה? למה אף אחד לא מוכן
פשוט לשבת ולנסות להבין את הצד שלי? אני לא עשיתי את זה
בכוונה? אני אפילו לא רציתי לשתות... אבל הרגשתי כלכך שונה
מכולם,כלכך לא שייכת, רק רציתי לנסות להרגיש איך זה לא להיות
תמיד כלכך אחראית תמיד, תמיד שולטת במצב,אז מעדתי! מה תעשו
תהרגו אותי? בבקשה, ככה לפחות אולי אני אוכל לדבר עם החברה הכי
טובה שלי, להגיד לה שאני מצטערת,ואני מוכנה לעשות הכל בשביל
שתסלח לי, אבל אל תכריחו אותי לחזור לפסיכולוגית,היא לעולם לא
תבין, לא משנה כמה תארים יש לה, מי שלא עבר בעצמו לעולם לא
יבין, לא לדבר על זה שהיא לא תוכל לעזור. האדם היחיד שיוכל
לעזור לי זאת אני, ונכון לעכשיו
אני לא בטוחה שאני רוצה לעזור לעצמי,אני רוצה לסבול זה מגיע
לי. אני הרגתי בנאדם, בארה"ב מטגנים אותך על הכסא החשמלי בגלל
זה, אז אם אי אפשר לטגן אותי אז תתנו לי לסבול בשקט,אני רוצה
למות אני רוצה לראות אותה שוב, רק פעם אחת, לראות שוב את החיוך
הנצחי שלה.

היום זה יום השנה למותה של מיה,ויש לי רגשות מעורבים, מצד אחד
אני רוצה ללכת לאזכרה שלה עם כולם, ולהגיד כמה שאני מתגעגעת
אליה, ולבכות הרבה. אבל.. לפי איך שכולם מסתכלים עליי אני לא
חושבת שהם ירצו לראות אותי שם, הם מאשימים אותי במוות שלה והם
צודקים!
הלכתי לפני  לפני  להניח לה זר על הקבר, 'בבקשה תסלחי מיה אני
לא התכוונתי את יודעת שלא!' ואז ראיתי אותו הוא ישב על המדרגות
ליד הכניסה,הוא בכה. רצתי אליו בשביל לחבק אותו קיוויתי
לתגובה, אבל הוא רק והלך ממני, צעקתי לו "רועי!, תחזור אני
רוצה לדבר" "אין לי מה להגיד לך"הוא ענה, "אתה צדקת זה לא היה
בסדר מצידי להשאשים אותך במוות שלה, זאת אני שהרגתי אותה"
צעקתי לו. ואז הוא התקרב אליי בצעדים איטיים עם מבט שטני
בעיניים, לרגע אחד חשבתי שהוא רוצה להרוג אותי בתור נקמה על
המוות שלה, דם תחת דם, והייתי מוכנה לזה, אבל שום דבר לא הכין
אותי למה שהוא עשה, הוא פשוט בא וחיבק אותי ובכה. "תבכה רועי,
תבכה זה יעשה לך רק טוב" " אני כלכך אהבתי אותה, אני עוד זוכר
את היום שאמא שלנו הביאה אותה מבית החלוים, העיניים החומות
הגדולות שלה הסתכלו אליי באהבה כל כך גדולה, היא היתה אחותי"
ואז אני הבנתי, לראשונה אחרי הרבה זמן הבנתי למה הם כועסים
אליי אני הפכתי אותם למשפחה שכולה, אני הרגתי את הבת הקטנה,
אני הפסקתי את החיים שלה כי רציתי לשתות עוד כוס וודקה אחת.
בגלל הטמטום שלי יהיה פחות אדם אחד בעולם ופחות נשמה טובה
ממעטים בארץ הזאת.ואז שאלתי אותו ואני מתחרטת על זה עד עכשיו "
אתה סולח לי?" פתאום הבעת הפנים שלו השתנתה והמבט השטני חזר אל
עיניו " את שואלת את זה ברצינות?! את באמת מצפה שאני אסלח לך
על זה?! את הרגת אותה, את הרגת את אחותי הקטנה, את אחותי
היחידה, אמא שלי כבר שנה לא יוצאת מהבית בגלל זה,פיטרו אותה
מהעבודה, ואת רוצה שאני אסלח לך? אין לך שום בושה שרון" והלך.
עכשיו עוד יותר בכיתי, על מיה ועל רועי ועל עצמי.

החלטתי שאני חייבת לדבר עם אבא ואמא, בצורה שקולה ורצינית
שיבינו אותי ושיבינו למה אני לא רוצה ללכת לפסיכולוגית. "אמא,
אבא, אני רוצה לדבר איתכם רגע, כמו שלושה אנשים בוגרים" "מה זה
חמודה שלי הכל בסדר? את מרגישה טוב?" אמא שאלה אותי."כן, אני
חושבת" "תדברי אנחנו מקשיבים" אמר לי אבא. "אני מוכנה להודות
בטעות שלי, אני יודעת שאני זאת שהרגתי את מיה, לא הלחץ החברתי,
לא רועי לא אף אחד חוץ ממני, ואני מוכנה לשלם על זה לא משנה מה
זה אומר, אבל אני לא אלכוהוליסטית, זאת פשוט היתעה הדרך שלי
להתמודד עם המוות שלה, ובשביל להתגבר על זה אני אצטרך לעבוד על
עצמי לבד, הפסיכולוגית לא תעזור כי היא לא מבינה והיא גם לא
תבין, היא רק תחמיר את המצב. אז אני מבקשת מכם אני לא רוצה
ללכת אליה שוב"
"את בטוחה שהיא לא תוכל לעזור לך שרוני?" שאלה אותי אמא "כן
אני משוכנעת במאה אחוז" "זה לא משנה היאר בכל זאת הולכת אליה"
אמר אבא, כאילו הוא לא שמע מילה ממה שאמרתי עכשיו "למה?" שאלתי
כי את צעיארה מידי ואת לא יודעת מה טוב בשבילך, אנחנו מבוגרים
ואנחנו יודעים" "אנחנו נחשוב על זה" אמא שלי אמרה בתגובה בתור
ניסיון לתת פשרה לעניין הזה. "שום נחשוב עלזה ושום בטיח, היא
הולכת למיכל וזה סופי" "מיכאל, בחייך תן לה קצת קרדיט,נחשוב על
זה בשקט ונחזיר לה תשובה" אמא אמרה לו בשקט כאילו בשביל שאני
לא אשמע. "אני מוכן לחשוב על זה אבל דעי, שאני מקובע בדעתי היא
צריכה ללכת לקבל טיפול מקצועי" "תודה אבא, אני מאוד מעריכה את
זה"  "ואני מעריך את הכנות שלך" אמר, ובזה הסתיימה השיחה.
אני לא יודעת מה אמא אמרה לו באותו הערב ולמען האמת זה גם לא
מממש מעניין אותי, אני רק יודעת שביום שבת בבוקר אבא אמר לי
שהוא החליט להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי,"אבל רק בתנאי אחד"
הוא אמר "אני רוצה שתתחילי ללכת לקבוצת תמיכה, את טוענת
שהפסיכולוגית לא תעזור לך כי היא לא מבינה אותך, ושם יש אנשים
כמוך, אולי אם תלכי לכמה פגישות זה יעזור לך" בהתחלה לא רציתי,
התנגדי, לא משנה מה הם חושבים עליי אבל אני לא אלכוהוליסטית!!!
אבל החלטתי להסכים למען אבא שיראה שבכל זאת יש לי רצון טוב,
ולמען אמא שלא משנה מה היא אמרה לו אתמול בערב, אבל זה עזר,
ואולי אפילו קצת למעני, כי בכל זאת יש איזה היגיון במה שהוא
אמר.
אז הנה אני שרון בר נתן הולכת לפגישה של קבוצת תמיכה
לאלכוהוליסטים.

עבר שבוע ואפילו מצאתי שם חברות והכרתי שם מישהו שרוצה לצאת
איתי, והוא די חמוד וגם נראה טוב, אבל אין מה לעשות אני מקרה
אבוד, אני עדיין אוהבת את רועי, למרות שהוא כבר לא רוצה איתי
שום קשר. המנחה של הקבוצה אומרת שאחד מהשלבים הכי חשובים הוא
להתנצל לפני כל מי שפגעת בו בתקופה האחרונה "כי רק אחרי זה אתם
תוכלו לסלוח לעצמכם" את האמת? אין דבר שאני רוצה יותר מאשר
לדבר איתו, לא שיחת נפש אפילו סתם שלום, אבל הוא מתרחק ממני
כאילו שאני נגועה. כבר שלוש פעמים ניסיתי לדבר איתו כשפגשתי
אותו בדרך הביתה ושלוש פעמים הוא עבר למדרכה השניה ו/או ניסה
להתחמק ממני, ואין דבר שכואב לי יותר מזה,אבל אני לא יכולה
להמשיך את הטיפול עד שאני אסלח לעצמי ואני לא יכולה לסלוח
לעצמי עד שאני אדע שהוא סלח לי, עד כמה שזה נשמע פסיכופטי
ומטומטם אני חייבת לדבר איתו  למרות שאני כבר מתארת לעצמי את
התגובה שלו... דבר ראשון הוא יטרוק לי את הדלת בפרצוף, אבל אני
עקשנית, אז אני אשב שם ולא אזוז עד שהוא יהיה מוכן לדבר איתי,
ואז כשהוא סוף סוף יפתח לי את הדלת, ואחרי שאני אספר לו למה
באתי, חוץ מהמובן מעליו, הוא יצחק לי בפנים, אבל בפנים הוא
יבכה.
וזה פחות או יותר מה שקרה, אחרי הפגישה החלטתי שיהיה מה שיהיה
אבל זה משהו שאני חייבת לעשות. אז הלכתי לדירה של רועי (הוא
עבר לפני שבוע לדירת סטודיו עם חבר שלו) במטרה לדבר איתו.
בהתחלה הוא לא היה מוכן לפתוח לי את הדלת "לכי מפה!!!!!!!" הוא
צעק אליי "אני לא רוצה לראות אותך, את לא חושבת שעשית מספיק?!,
אפילו לאזכרה שלה לא באת" "אני פחדתי" אמרתי לו "פחדתי מהתגובה
שלך ושל ההורים שלך ושל כל המשפחה שלך, אני יודעת שאתם מאשימים
אותי ,ואת צודקים בהאשמות שלכם, אני הייתי שיכורה באותו הלילה
ואסור היה עליי לנהוג, ואני מצטערת ואני רוצה שתסלח לי" ואז
הוןא פתח את הדלת והסתכל עליי בעיניים דומעות " שאני אסלח לך?
על מה?  על זה שהיית שיכורה, על שהיית לא אחראית? או אולי על
זה שהרגת את אחותי?" "בבקשה רועי, בבקשה תן לי לדבר איתך, אני
מתגעגעת אלייך..." " אני מצטער שרון, אל כרגע אני לא יכול לא
לדבר איתך ובטח לא לסלוח לך, הבקשה שלך היא אינפנטילית אם את
באמת חושבת שסליחה אחת מכפרת על הכל" וסגר את הדלת.
חזרתי הביתה כולי אדומה מבכי ומבושה, מה חשבתי לעצמי שהוא באמת
יסלח לי? איזו תמימה אני.... לחשוב שבסתרי ליבי קוויתי שהוא
יתן לי הזדמנות. הגעתי הביתה וכל מה שרציתי הוא לשתות משהו,
לקחת משהו מארון האלכוהול של אבא ולשתות עד שאני אשכח מהכל,
אבל עצרתי את עצמי. 'אסור לך לעשות את זה, את תהרסי את הכל'
סגרתי את הארון בלי לקחת כלום והלכתי. הייתי אמרוה להיות שמחה
עכשיו, אני עשיתי את זה אני התגברתי על הפיתוי! אבל כל מה
שרציתי זה לבכות.

עוד חודש אני מתגייסת , גם מיה היתה אמורה להתגייס איתי, אנחנו
סידרנו את זה שנעשה את הטירונות באותו מקום, אבל עכשיו אין מיה
יש רק שרון, ושני כרטיסי טיסה ליד המיטה שלי שהגיעו בדואר.
לפני שנה אני ומיה תיכננו שלפני הגיוס אנחנו טסות לניו יורק,
וחורשות את החנויות, רק אנחנו בלי הורים בלי מדריכים, בלי
כלום, אז התקשרנו למשרד נסיעות והתחלנו לסדר את כל העניינים:
כרטיסים, מכונית, מלונות כל מה שצריך בשביל להגיע לניו יורק
בראש שקט. הכרטיסים הגיעו לפני שבוע, כשעל כטיס אחד כתוב שרון
בר נתן ועל השני מיה לוי, לפי החברה אני אמורה להחזיר להם את
הכרטיס שלה , אבל אני לא רוצה, זה הטיול שלי ושל מיה ומיה
עדיין טסה, נכון?

ואז פתאום ידעתי מה אני צריכה לעשות... התיישבתי ליד השולחן
שלי והתחלתי לכתוב! לא,לא יומן אני לא ילדה קטנה ואני גם לא
אנה פראנק התחלתי לכתוב מכתב לרועי, למיה ולהורים שלהם, בעצם
רק כשסיימתי לכתוב אותו ידעתי למי הוא מיועד אבל בפגישה
האחרונה הקבוצת תמיכה מישהיא סיפרה שהיא התחילה לכתוב שירים
ושזה עזר לה לבטא את מה שהיא מרגישה במקום לשמור הכל ולפרוק את
זה בשתייה... אבל אני לא בדיוק שיקספיר והציונים שלי בחיבור הם
ההוכחה פשוט כתבתי איך אני מרגישה מאין שילוב בין דייויד
קופרפילד לשרון בר נתן...
"הגיע הזמן שאני אפסיק לברוח הזכרונות האלה נמצאים בראש שלי
והם לא ילכו לשום מקום, ואני לא רוצה שהם ילכו לשום מקום. מיה
הייתה החברה הכי טובה שלי ולשכוח אותה ואת כל מה שקרה יהיה פשע
יותר גדול מאיך שהיא מתה. טוב אני פשוט אגיד את זה וזהו מאיך
שאני הרגתי אותה! וגם את רועי אני עדיין אוהבת למרות שאני לא
יכולה להאשים אותו באיך שהוא מתנהג אחותו מתה בגללי,וכואב לו
ואני לא מצפה לסליחה לא ממנו לא ממנה ולא מההורים שלהם, אפילו
לא מעצמי.
אבל אני חייבת לעשות משהוא כי אני כבר לא מצליחה לישון התמונות
מאותו לילה רודפות אותי. שוב ושוב אני רואה את הפנים ההמומות
שלי מביטות בי, היא מתה עם חיוך על הפנים, אתם יודעים? כאילו
זאת הדרך שלה לאמר לי אל תדאגי הכל יהיה בסדר... אני משחזרת
בראש שלי את הרגעים האחרונים שלה איך היא נהנתה במסיבה...את כל
הבחורים החתיכים שהסתובבו לידה...את התוכניות שלנו ביחד...ואני
מתחילה לבכות ואני רוצה ללכת לארון משקאות ולשתות עד תום את
המשקה הראשון שאני אראה אבל אני יודעת שמיה לא היתה רוצה את זה
שהיא בטח היתה אומרת משהוא בסגנון של:"את יודעת שאת לא באמת
רוצה את זה..." והיא גם היתה צודקת אז אני מתרחקת מהארון
ויוצאת להסתובב בחוץ ולרגע קטן טוב לי כי אני יודעת שהיא עדיין
איתי אחרת לא הייתי מצליחה לעשות את זה ואני רוצה לשתף בהרגשהב
הזאת את רועי ואת ההורים שלהם ואת כל העולם" אז סיימתי את
המכתב ובאותו הרגע ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות איתו שמתי
אותו במעטפה יחד עם כרטיס הטיסה של מיה ופתק שאומר: "לכל משפחת
לוי בידיעה שלמה שאתם עדיין לא סולחים לי אני מביאה לכם את
כרטיס הטיסה של מיה ומכתב שאני מבקשת שתיקראו לפני שתקרעו
אותו... איתכם באבלכם ובכבוד רב שרון בר נתן"
יומיים אח"כ בסביבות 17:00 שמעתי דפיקות בדלת הייתי לבד בבית
כי אבא ואמא נסעו לבנק ושני אחיי היקרים היו אצל החברות שלהם,
אז חשבתי שזה בטח אחד מהם אז פתחתי את הדלת בטבעיות. זה היה
רועי ראיתי שהוא מנסה להגיד לי משהו אבל לא מצליח ולא רציתי
ללחוץ עליו לדבר (עשיתי מספיק טעויות בזמן האחרון) אחרי חצי
שעה בערך שאנחנו עומדים אחד מול השני עדיין בכניסה לבית הוא
דיבר "טוב, אני לא מסוגל לעשות את זה, הנה קחי!" נתן לי דף
מצ'וקמק והלך משם בבכי.
"שרון בר נתן, אנחנו מבקשים ממך לא לבוא לפה עוד פעם אנחנו לא
רוצים לראות אותך יותר, החוצפה שלך עוברת כל גבול .
נ.ב. אנחנו שמחים שאת נגמלת לפני שתגרמי עוד נזק ותהרגי אנשים
אחרים. משפחת לוי"
עמדתי לבכות, לא ציפיתי למכתב מנחם וסולח אבל משהוא במכתב הזה
היה כלכך לגלגני ופוגע...רצתי לחדר שלי בבכי לא ידעתי מה לעשות
עם עצמי, ולא הבנתי למה רועי בכה כשהוא בא אליי המשכתי לבכות
ונרדמתי.
זה בטח היה בסביבות חמש בבוקר כי כשהתעוררתי כולם עדיין ישנו
והיה עוד חושך בחוץ הסתובבתי בבית כמו זומבית עד שראיתי עוד
פעם את המכתב שוכב על הרצפה כבר עמדתי לקרוע אותו ולזרוק אותו
לפח בהתקף של כעס עלבון ועצב!!! ואז ראיתי שיש שם עוד משהוא,
הכרטיס טיסה שהבאתי להם יחד עם פתק "שרון, אני עדיין אוהב אותך
פשוט קשה לי להתגבר על מה שקרה תיפגשי איתי מחר במקום הקבוע.
רועי. נ.ב. תבואי עם שני הכרטיסים"
הייתי בהלם, לא יכולתי לחכות כבר עד הפגישה שלנו, אז ישבתי ליד
החלון בסלון ספרתי את הדקות וחיכיתי לבוקר להיפגש איתו.